האלבום הזה מתחיל קצת להדאיג אותי - אני לא יכול להפסיק לשמוע אותו. כשאני לא שומע אותו, אני שומע אותו בראש ורוצה לשים אותו שוב. כל זה בלי רדיו או פרסומות או שטיפת מוח אחרת.
כמו שאפשר להבין מהפסקה הראשונה, אני מאוהב באלבום החדש של רג'ינה ספקטור, על השירה המשגעת שרוקדת על ספקטרום שלם של רגשות וסוגים שונים של טעם מתוק. מהבחינה הזו האלבום הוא ללא ספק המשך ישיר של Begin to Hope, אלבומה הקודם, מ-2006. מבחינתי, הכל לטובה, למרות שאני אוהב גם את האלבומים המוקדמים יותר שלה (ואת Soviet Kitsch במיוחד).
Eet
השירים מספרים לנו סיפורים מהמציאות באמצעות מטפורות חלומיות וסוג של אופטימיות נאיבית שתמיד מעלה חיוך. יש משהו מאוד גרפי בשירים של רג'ינה, הצבע הכחול ב-Blue Lips, שהוא על שפתיים, בכלי דם ועל כדור הארץ, לבבות האבן הקטנים שמתחככים כדי ליצור אש/אהבה ב-The Calculation, הרשת-מכונה ב-Machine או החוף המלנכולי משהו ב-Folding Chair. אני יכול להמשיך ולהמשיך, אבל צריך פשוט לשמוע, כי המלים הן רק חלק מזה - השירה של רג'ינה היא משהו ייחודי, על הסטאקטו והסופרנו העולה והיורד והחיוך שנשמע בקול מדי פעם. נגינת הפסנתר כמו תמיד יפהפיה אבל לא משתלטת.
הייתי ממליץ על שירים ספציפיים להתחיל לשמוע איתם את האלבום, אבל אין צורך, כי כולם טובים. אני אהבתי את Machine מאוד, למשל, בגלל הסאונד השונה והקצב המהיר יותר, או את Human of The Year, שבהופעה נשמע עוד יותר טוב (השיר מפסיק באמצע, כי לבחור שהקליט נגמר הכרטיס, אבל לא מצאתי ביצוע טוב יותר):
Human of The Year
אחת הנקודות הטובות ביותר באלבום היא הרב-גווניות שלו - יש זרימה מושלמת בין שירים מהירים ושמחים יותר לשירים איטיים ומהורהרים יותר. החיבור בין Dance Anthem of The 80's החמוד והמהיר לבין Genius Next Door המלנכולי והמסתורי מצייר תמונה מלאת צבעים. אני בטוח שבהופעה רג'ינה תבצע את השירים בהתאם למצב רוח - פעם שמח, פעם עצוב, פעם מהיר ופעם איטי, אבל תמיד בצורה שיהיה כיף לשמוע.
אני ממליץ בחום על האלבום הזה ומחכה בקוצר רוח להופעה הבאה של רג'ינה בארץ!