אם לסכם את ההופעה הזו במילה אחת: קצר. אם בשתיים: קצר ולעניין! היה אדיר, גם אם ההופעה הייתה בערך שעה בלבד, כל דקה הייתה בזהב. נהניתי מכל רגע - הסאונד היה לא פחות ממושלם, אף על פי התלונות של הלהקה על פידבק, זה היה כנרא משהו שהם שמעו אצלם בלבד, כי בקהל שמעו הכל בצורה צלולה, האיזון בין הבאסים לצלילים הגבוהים היה מושלם ושמעו את וורל דיין, הזמר, מעולה.
ההופעה נפתחה עם This Sacrament מתוך The Politics of Ecstasy (מ-1996) שהוא שיר לא רע והמשיכה עם אחד הטובים בביצוע מטורף - The River Dragon Has Come מ-Dead Heart in a Dead World האדיר. הם כנראה הכי אוהבים את האלבום הזה, כי ממנו עשו הכי הרבה שירים, למרות שמאחוריהם התנוססה העטיפה של This Godless Endeavor, האחרון שלהם מ-2005. חוץ מ-Dragon היו The Heart Collector ההמנוני, שהוקדש לנשים הישראלית (ושבגללו אני קצת צרוד עכשיו), Dead Heart in a Dead World עצמו, עם הפתיחה הווקלית המעולה, Narcosythesis, Inside Four Walls ו-The Sound of Silence. מתוך This Godless Endeavor היו רק Born ו-This Godless Endeavour. הם שניהם היו מצויינים, אבל היו כמה שממש חסרו לי מהאלבום הזה, שהוא אחד האהובים עלי - Final Product ו-Sentient 6. נו מילא.
על הביצועים - וורל דיין קודם כל אדיר גם במציאות, יש לו אחלה נוכחות, אחלה קול עם מלא רגש וטווח צלילים אדיר ואם זה לא מספיק, גם חוש הומור. ג'ף לוּמיס, הגיטריסט, נתן סולואים יפהפיים ומעניינים וכמובן נתן בראש חזק. זה צפוי שלהקה כזו תהיה מצויינת בהופעה, אז לא ארחיב בנושא. ביחידת הקצב, ג'ים שפרד הבאסיסט וואן וויליאמס היו מעולים, גם הם ונתנו את כל מה שהיה להם.
המקום היה נפלא - יש לי זכרונות טובים ממועדון התאטרון בעבר וגם הפעם לא התאכזבתי. לא היה צפוף מדי וכשעמדתי לא ליד הבמה, אפילו נהניתי מהמזגן, למרות החום. היה מקום מצויין לפוגו בקטעים הכבדים יותר - רק שמומלץ לנסות בלי מצלמה ששווה כמה וכמה אלפי שקלים עליך. זה אכן מה שעשיתי, כשהשארתי אותה לטל לכמה דקות והלכתי לפרוק קצת מרץ עם עוד כמה מתלהבים, שניצלו את העובדה שאני שוקל כמו נעל של מטאליסט ממוצע, והתמסרו בי לצלילי I, Voyager המטורף, שלא במקרה היה אחד השירים האהובים עלי בהופעה.
ההופעה הסתיימה בהדרן עם שני שירים - Seven Tongues of God, שפותח את The Politics of Ecstasy, שהיה אדיר ולבסוף הקאבר ל-The Soud of Silence של סיימון וגרפאנקל. דיין סיפר על איך שהאחיות שלו הכריחו אותו לשמוע מוזיקה מהסיקסטיז כשהוא גדל, וסבר שפול סיימון כנראה לא מת עליהם (לא נראה לי), ואז באירוניה הוסיף שבטח לא ידענו שהשיר הזה כל-כך חזק (loud). ואכן חזק! זה היה אחד מהשירים היותר כבדים בהופעה. דיין שכח את המילים כנראה באמצע, אז הוא חזר על הבתים הקודמים, שהיה משעשע, אבל עדיין היה אחלה.
מקווה שהם יחזרו לישראל בשנה הבאה, עם מוזיקה מהאלבום החדש שבדרך ועם קצת יותר שירים!