הבלוג של יוסי קולסניקוב

לאיימי מן התוודעתי לראשונה עם הפסקול של מגנוליה, הסרט המדהים של פול תומס אנדרסון, מ-1999. השירים לא היו רק רקע בסרט, אלא תפסו מקום מאוד מרכזי ביצירה, במיוחד באחת הסצנות היפות והמלנכוליות בסרט (ואולי בכל סרט, אי-פעם), בה הדמויות שרות יחד עם מן את השיר Wise Up.

Bachelor No. 2 (או בשמו המלא -Bachelor No.2 or The Last Remains of The Dodo), שיצא ב-2000, הוא האלבום השלישי של איימי מן, ואחד מאלבומי העשור שלי. אני כנראה אעשה איזו רשימה לקראת סוף השנה, וחשבתי שזה רעיון טוב להסתכל אחורה ולכתוב קצת על האלבומים הטובים ביותר, כדי שזאת לא תהיה רק רשימה, אלא יותר חקירה של הכיוון אליו עשר השנים האחרונות לקחו אותי מוזיקלית.

קצת רקע לאלבום - מן כתבה את השירים בסוף שנות ה-90, אבל מסיבה מטופשת זו או אחרת, בחברת התקליטים שלה דאז, גפן, חשבו שהוא לא טוב מספיק או שחסרים בו להיטים ודרשו ממנה לחזור לאולפן. הטעות הזו עלתה להם בהרבה כסף לאחר מכן, כיוון שמן קנתה את הזכויות על השירים מגפן ועזבה אותם, לטובת הפקה עצמית. ב-1999, כאמור, יצא הסרט "מגנוליה", שמככבים בו ארבעה מהשירים שיועדו ל-Bachelor No. 2, יחד עם עוד חמישה שירים אחרים שלה. הסרט הצליח מאוד, זכה בפרסים (לא באוסקר, "אמריקן ביוטי" זכה באותה שנה) ומן, רוכבת על הגל, הוציעה סוף-סוף את האלבום שלה וגפן יצאו אדיוטים. אפשר למצוא ביטוי ישיר לרגשות של מן כלפי דיוויד גפן, הנה הבית האחרון והפזמון של Nothing is Good Enough:

It doesn’t really help that you can never say
What you’re looking for
But you’ll know it when you hear it,
Know it when you see it walk through the door
So you say--
So you’ve said many times before

But nothing is good enough
For people like you
Who have to have someone take the fall
And something to sabotage--
Determined to lose it all

בהתחלה, האלבום נמכר רק דרך האתר הרשמי של מן, אבל בהמשך זכה להפצה רגילה (אפילו בארץ הקודש, מה אתם יודעים). מן כתבה את רוב השירים לבד, חוץ מארבעה שיתופי פעולה - שניים עם ג'ון בריון (חבר שלה לשעבר, מלחין, נגן במספר כלים ומפיק, כתב בין היתר את הפסקול של "שמש נצחית בראש צלול"), אחד עם אלביס קוסטלו ואחד עם מייקל לוקווד.

המוזיקה היא רוק קלאסי נשי, בלי יומרות, מבוסס על גיטרה אבל לא נטול עיבודים, עם שירה מושלמת ופשוטה של מן. בעשור שרבים יגידו קיבל את הטון מ-Kid A של רדיוהד והתאפיין בנסיונות שונים של להקות להיות מקוריות ולפרוץ מבעד לאנונימיות עם איזה צליל חדש (כמו ה-White Stripes, Arcade Fire, דוונדה ברנהרט או רג'ינה ספקטור, בין הטובים שבהם) או ע"י לקיחת הדברים למקום קיצוני (Lamb of God או Bloodbath בצד המטאל, להקות שוּגייז בצד הקל יותר), יצירה של רוק קלאסי, מבוסס על לחנים ומילים טובות בלבד, היא הישג משמעותי ומה שהכי מבדיל את איימי מן מההמונים.

Deathly

הסולו של Deathly לבד שווה את מחיר האלבום, אבל אין לי שום דבר שלילי לומר על אף אחד מהשירים - כולם טובים ושונים מספיק אחד מהשני כדי לא לשעמם ועדיין שומרים על הרגשה אחידה של אלבום. מקווה שתהנו!