לאחרונה לא כתבתי על מוזיקה כל-כך, פשוט כיוון שלא היה משהו שממש רציתי לכתוב עליו, אבל זה השתנה עכשיו, אחרי ששמעתי במשך כמה ימים את האלבום החדש של ג'ואנה ניוסום. למי שלא מכיר - ניוסום היא זמרת פולק, שבעיקר מנגנת על נבל באלבומים שלה (איך קוראים למישהי שמנגנת על נבל? נבלית? נבלה?).
האמת, לא ציפיתי שהאלבום הזה יעניין אותי כל-כך. האלבומים שלה היו נחמדים בעיני, אבל לא חזרתי אליהם כל-כך. הקול שלה קצת מעצבן ולא מצאתי משהו מספיק מעניין במוזיקה. באלבום החדש הקול שלה עדיין גבוהה מדי, צורם לעיתים ויש כל-כך הרבה מלים שאי-אפשר לעקוב, אבל יש בו משהו מעניין.
קשה לי לשים על זה את האצבע. אני יכול לומר שהיא מאוד מזכירה את ג'וני מיטשל של תחילת הדרך, בקול הנאיבי של Blue, בעליות והירידות. דומה, אבל שונה, בעיקר בחלל שניוסום נותנת חלל למוזיקה שלה, שלעיתים קרובות נשענת רק על הקול שלה והצלילים של הנבל. יש בה גם משהו יותר נסיוני מבמיטשל ומרחק עצום מהג'ז שמיטשל מאוחר יותר פנתה אליו. מיטשל יותר מלודית והרבה יותר נגישה ומומלצת מאוד גם כמובן.
Easy
בסופו של דבר, זה מתמצה בזה שאני אוהב את המוזיקה כי היא שונה, לא למרות אלא בגלל שהיא קצת מעצבנת. האלבום מתחלק לשלושה דיסקים, ובסך הכל קצת יותר משעתיים של מוזיקה, שעוברות מהר מאוד. בהבט הזה היא מזכירה לי את מארק קוזלק מסאן קיל מוּן ו-Red House Painters, אותו אני יכול לשמוע כל היום מבלי להשתעמם ולהנות מהמוזיקה שמזכירה גלים. כמו הגלים, גם המוזיקה הזו ממשיכה להדהד בגוף אחרי שמפסיקים לשמוע אותה.