בשם "איימי וויינהאוס" נתקלתי כל-כך הרבה פעמים, שנמאס לי מהבחורה הזו עוד לפני שידעתי מי היא. ניתאי, גיסי, אמר לי פעם מילה טובה עליה, אבל התעלמתי, באותה צורה שהייתי עושה לו מישהו היה אומר לי משהו טוב על האלבום החדש של מדונה, כאילו שמדובר בעוד אלבום פלסטיק ממוחזר. קודם כל, אני מתנצל כלפי ניתאי, שאת דעתו אני מעריך מאוד, ולא מתאים ככה לזלזל. דבר שני, נוכחתי לדעת שמעמד של סלבריטי מאוס לא אומר בהכרח שהבן-אדם שמאחורי הסלבריטי הוא עוד תוצר של מכונת הלהיטים בע"מ.
אחרי ששמעתי את
You Know I'm No Good המצויין ב
דאבל קאסט, הבנתי שלא מדובר בעוד מדונה, בריטני או תוצר כוכב נולד, אלא ביוצרת נשמה, עם נשמה. אני לא כל-כך מכיר מוזיקת סול ו-R n' B, אבל אומרים שהיא מושפעת מאוד מלהקות הבנות השחורות של שנות ה-50, בזרם הזה. אני מרגיש את ההשפעה של פרנק סינטרה (אולי זה פשוט כי לאלבום הקודם שלה קוראים "פרנק", וברור שהיא מושפעת ממנו), במיוחד בשיר הנושא, Back to Black. לא שהמוזיקה נשמעת ישנה, יש משהו טריפ-הופי שמאוד מוצא חן בעיני במוזיקה של ווינהאוס, והקול שלה פשוט מהפנט. קול מחוספס וסקסי, שמאוד לא נשמע כמו בחורה בריטית לבנה בת 23, אלא אישה שחורה קצת יותר מבוגרת. השימוש בכלי נשיפה מאוד מוסיף לסאונד של האלבום, בנגיעות ג'אז, נגיעות גרוב שעובדות היטב עם השירה.
בקשר לעטיפת האלבום - מזל שלא ראיתי אותה לפני ששמעתי את המוזיקה, עוד הייתי נרתע, בגלל הצילום המעפן והכל-כך בינוני הזה. כנראה שבחברת התקליטים תיכננו כבר אז לבנות להם סלבריטי, אז הם הלכי לפי הספר עם העטיפה, בצילום של הזמרת שמסתכלת למצלמה במבט שכאילו אין שכל מאחוריו. מאוד לא מתאים למוזיקה, שמלאה באישיות ורגש. הייתי הולך על משהו יותר אפלולי, עם עשן, צלליות, גרפיטי, יותר רחוב. קצת יותר זיגי סטארדאסט, אבל עם חספוס.
המילים של השירים בסך הכל די סטנדרטיות, ודומות להרבה שירים של הרבה זמרות, אבל עם תוספת של התייחסות מאוד אישית לסמים (גמילה, התמכרות ושימוש). יכול להיות שאני האחרון בפלנטה ששמע על זה, אבל גיליתי שוויינהאוס מכורה לסמים קשים שונים, דבר שעשה לה המון נזק פיזי ונפשי, ואולי גם שימש כדלק לשריפת הקוצים של המדיה הצהובה, שמקבלת היי מטורף ממישהו מוכשר ומוכר שדופק את החיים שלו. כמובן שתשומת הלב הזו עשתה לה רק רע, והחמירה את המצב.
קראתי שג'ק ווייט מהווייט סטרייפס אמר על וויינהאוס שהיא הג'ניס ג'ופלין של ימינו. זה יכול להיות נכון גם מבחינה של כישרון מוזיקלי, שירה מדהימה, סגנון בלוזי-נשמה דומה, אבל גם מבחינת הרס עצמי. אני מאוד מקווה שוויינהאוס לא תהפוך להיות באמת הג'ניס ג'ופלין הבאה, או הג'ים מוריסון או הקורט קוביין הבאים. אומרים שהיא מתמודדת עם הבעיות והתתמכרות ע"י כתיבת שירים חדשים - אני מקווה שהיא תשרוד את הבעיות שלה, ולא תמות בגיל 27, כמו
רבים וטובים אחרים, או לפני כמובן.