הבלוג של יוסי קולסניקוב

בשם "איימי וויינהאוס" נתקלתי כל-כך הרבה פעמים, שנמאס לי מהבחורה הזו עוד לפני שידעתי מי היא. ניתאי, גיסי, אמר לי פעם מילה טובה עליה, אבל התעלמתי, באותה צורה שהייתי עושה לו מישהו היה אומר לי משהו טוב על האלבום החדש של מדונה, כאילו שמדובר בעוד אלבום פלסטיק ממוחזר. קודם כל, אני מתנצל כלפי ניתאי, שאת דעתו אני מעריך מאוד, ולא מתאים ככה לזלזל. דבר שני, נוכחתי לדעת שמעמד של סלבריטי מאוס לא אומר בהכרח שהבן-אדם שמאחורי הסלבריטי הוא עוד תוצר של מכונת הלהיטים בע"מ.

אחרי ששמעתי את You Know I'm No Good המצויין בדאבל קאסט, הבנתי שלא מדובר בעוד מדונה, בריטני או תוצר כוכב נולד, אלא ביוצרת נשמה, עם נשמה. אני לא כל-כך מכיר מוזיקת סול ו-R n' B, אבל אומרים שהיא מושפעת מאוד מלהקות הבנות השחורות של שנות ה-50, בזרם הזה. אני מרגיש את ההשפעה של פרנק סינטרה (אולי זה פשוט כי לאלבום הקודם שלה קוראים "פרנק", וברור שהיא מושפעת ממנו), במיוחד בשיר הנושא, Back to Black. לא שהמוזיקה נשמעת ישנה, יש משהו טריפ-הופי שמאוד מוצא חן בעיני במוזיקה של ווינהאוס, והקול שלה פשוט מהפנט. קול מחוספס וסקסי, שמאוד לא נשמע כמו בחורה בריטית לבנה בת 23, אלא אישה שחורה קצת יותר מבוגרת. השימוש בכלי נשיפה מאוד מוסיף לסאונד של האלבום, בנגיעות ג'אז, נגיעות גרוב שעובדות היטב עם השירה.

בקשר לעטיפת האלבום - מזל שלא ראיתי אותה לפני ששמעתי את המוזיקה, עוד הייתי נרתע, בגלל הצילום המעפן והכל-כך בינוני הזה. כנראה שבחברת התקליטים תיכננו כבר אז לבנות להם סלבריטי, אז הם הלכי לפי הספר עם העטיפה, בצילום של הזמרת שמסתכלת למצלמה במבט שכאילו אין שכל מאחוריו. מאוד לא מתאים למוזיקה, שמלאה באישיות ורגש. הייתי הולך על משהו יותר אפלולי, עם עשן, צלליות, גרפיטי, יותר רחוב. קצת יותר זיגי סטארדאסט, אבל עם חספוס.

המילים של השירים בסך הכל די סטנדרטיות, ודומות להרבה שירים של הרבה זמרות, אבל עם תוספת של התייחסות מאוד אישית לסמים (גמילה, התמכרות ושימוש). יכול להיות שאני האחרון בפלנטה ששמע על זה, אבל גיליתי שוויינהאוס מכורה לסמים קשים שונים, דבר שעשה לה המון נזק פיזי ונפשי, ואולי גם שימש כדלק לשריפת הקוצים של המדיה הצהובה, שמקבלת היי מטורף ממישהו מוכשר ומוכר שדופק את החיים שלו. כמובן שתשומת הלב הזו עשתה לה רק רע, והחמירה את המצב.

קראתי שג'ק ווייט מהווייט סטרייפס אמר על וויינהאוס שהיא הג'ניס ג'ופלין של ימינו. זה יכול להיות נכון גם מבחינה של כישרון מוזיקלי, שירה מדהימה, סגנון בלוזי-נשמה דומה, אבל גם מבחינת הרס עצמי. אני מאוד מקווה שוויינהאוס לא תהפוך להיות באמת הג'ניס ג'ופלין הבאה, או הג'ים מוריסון או הקורט קוביין הבאים. אומרים שהיא מתמודדת עם הבעיות והתתמכרות ע"י כתיבת שירים חדשים - אני מקווה שהיא תשרוד את הבעיות שלה, ולא תמות בגיל 27, כמו רבים וטובים אחרים, או לפני כמובן.

Days of The New נוסדה ב-1995, ואם זה היה חמש שנים קודם לכן, היא הייתה אחת מלהקות הרוק המפורסמות ביותר של שנות ה-90, יחד עם פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס ונירוונה, אבל איכשהו, הם פספסו את הרכבת הזו.

וזה ממש לא בגלל מחסור בכשרון או שירים מעולים - להפך, הם לא נופלים לדעתי באיכות מאליס או פרל ג'אם (ואליס אין צ'יינס היא אחת הלהקות האהובות עלי אי-פעם). האלבום הראשון שלהם (Days of The New), הצליח לא רע, ונמכר ביותר ממליון וחצי עותקים. לאחר סיבוב הופעות מוצלח, הלהקה התפרקה, וטראוויס מיקס, הזמר והגיטריסט של הלהקה, הקים אותה מחדש עם הרכב אחר.

זאת הנקודה בה יצא האלבום השני שלהם, גם הוא בשם Days of The New, כמו שלד זפלין עשו עם אלבומיהם הראשונים. האלבום יצא ב-1999, והוא פלא של רוק אקוסטי אך אגרסיבי, דבר שבא לידי ביטוי בשירה המאוד אקספרסיבית של מיקס, בנגינת הגיטרה הוירטואוזית שלו ובקצב המהיר. יש גם זמרות רקע, סימפולים, וכלי שונים. אין באלבום שיר מיותר אחד, ובגלל שבכולם נשמרת הרמה הגבוהה, אין אחד שבולט במיוחד, לפחות לא אצלי. פה אולי החולשה שיש לאלבום מבחינה שיווקית, כי אין סינגל אחד שאפשר לומר עליו שהוא בולט במיוחד, ואולי זאת אחת הסיבות שהאלבום הזה הצליח מסחרית פחות מקודמו, ומכר רק שליש מהכמות.

נדמה היום לפעמים שהשארנו את הרוק הקלאסי הכבד יותר בשנות ה-90. האינדי שוטף את עולם הרוק כמו סם הרגעה, והאינטרנט מקרב את היוצרים ואולי גם גורם ליצירת סאונד דומה אצל המון אמנים. להקות רוק חדשות מעדיפות את הסאונד של ארקייד פייר, סיגור רוס או אליוט סמית', משהו מהורהר יותר, קל יותר. מנגד, הרכבים יותר כבדים וחשמליים כמו טול, ניין אינצ' ניילס או פורקופיין טרי נושאים את דגל הרוק שנישא קודם ע"י להקות פאנק רוק כמו נירוונה או אליס, ולפניהן ע"י ניל יאנג, לד זפלין, בלאק סבאת', דיפ פרפל וכו'. מתחת לדגל הזה ניתן למצוא את Days of The New.

באוקטובר שנה שעברה התחילה העבודה על האלבום הרביעי, אז נראה שבהמשך השנה נוכל לשמוע אלבום חדש של טראביס מיקס וחברים, לאחר שהוא עבר גמילה מקריסטל מת' וחזר לחיים היצירתיים.

לבקשת עמרי, הוספתי אפשרות למי שמשאיר תגובה באתר להוסיף את הכתובת של האתר (או הבלוג) שלו. בקשה סבירה לכל הדעות, ולכן נעניתי בשמחה.

כמו כן, סידרתי בעיות שהיו במערכת התגובות, ועכשיו אפשר להשאיר תגובות בבלוג בלי חשש מבאגים והודעות קריפטיות כלשהן. כמובן שאני מאוד אשמח לשמוע את הדעות שלכם על מה שאני כותב, ובטח לדעת אם נהניתם מאלבום או ספר שהמלצתי עליהם.

כמו שאומר לנו המספר בהקדמה של הספר, זה באמת סיפור קטן, אודות (בין היתר):

• ילדה
• כמה מלים
• נגן אקורדיון
• כמה גרמנים פנאטיים
• לוחם-אגרופים יהודי
• ולא מעט גניבה

המספר של הסיפור הוא המוות.

מזמן לא קראתי ספר כל-כך מקורי ומרגש, ועם זאת כל-כך פשוט ולא מתחכם. מאז שקראתי את "הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פואר, לא נהניתי כל-כך מספר. במקרה, שני הספרים מדברים על מלחמת העולם השניה, כל אחד בדרך מיוחדת משלו.

"גנבת הספרים" מספר את סיפורה של ילדה גרמניה בשם ליזל ממינגר, והחיים שלה בתקופת מלחמת העולם השניה, מרגע שהיא מגיעה לרחוב הימל (גן-עדן) בעיירה מולצ'ינג, שליד מינכן, שם אמה מוסרת אותה למשפחה אומנת ועוזבת. במהלך הסיפור, ספרים שונים מוצאים את דרכם אליה (או שהיא מוצאת את דרכה אליהם), והספר מחולק לקטעים שונים, כל אחד לפי ספר אחר שמגיע אליה.

זה היה מוזר קצת לקרוא על הצד שאנחנו לא מכירים בדרך כלל, של הגרמנים בזמן השואה, ועל הסבל שלהם (או לפחות, של חלק מהם). יש פה גם צד יהודי לסיפור, אבל לא אגלה. עם הסיפורים של האנשים השונים שליזל מכירה, מתקבלת תמונה אנושית עם לב פועם ומדמם. היכולת של אנשים לשנוא ולאהוב, לפחד, לגונן, לצחוק ולסבול, זה כל-כך אמיתי.

חלק גדול מההנאה שלי מהספר היה בזכות הכתיבה של מרקוס סוזאק, שהיא לא שגרתית. הוא מתאר את האירועים עם שימוש במטפורות ודימויים, שהמוות מתאר לנו בצבעים חיים ומנקודת מבט מיוחדת, כמו צבע השמיים בכל סצנה, או עיני הכסף הנוזלית של האנס, האבא המאמץ של ליזל.

העניין הם המוות כמספר הוא לא גימיק, אלא חלק אינטגראלי מהסיפור. המוות הרי היה בכל מקום במלחמת העולם השניה. בהתחלה זה מעלה חיוך, הרעיון המגניב הזה, אבל לאט לאט מבינים את המשמעות והמקום בסיפור של המספר הזה, וזה נהיה יותר רציני ויותר מעניין, אם כי המוות עצמו לא רציני כמו המוות, אבל גם לא מצחיק כמו המוות בספרים של טרי פראטצ'ט. לא מפתיע היה לקרוא את הביקורת של המוות כלפי הנאצים, ומידת הרחמים הפחותה שהוא הרגיש כלפי הגרמנים שנסגרו במקלט בזמן הפצצה, מול היהודים שנסגרו במקלחות.

אני ממליץ בחום על הספר הזה. מעטים הם הספרים שמביאים אותי לדמעות, ושאני מתחבר בצורה כזו לדמויות שבו. קראתי אותו בשפת המקור שלו (אנגלית), אבל לא נראה לי שתהיה בעיה לקרוא אותו גם בעברית.

הנה משהו מגניב שנתקלתי בו ב-fark.com, כיסוי ל-21st Century Schizoid Main עם כלי מיתר:

ובגלל שלא יפה לשים רק גרסאות כיסוי, גם ביצוע של קרימזון עצמם, באחד מההרכבים הטובים שלהם, מבצעים את Lark's Tongues in Aspic, Part I, עם אפקטים מיוחדים מרשימים ופסיכדליים במיוחד: