הבלוג של יוסי קולסניקוב

אחרי שני נסיונות כושלים לקרוא ספרים - "הטירה" של קפקא ו"המערב" של סרמגו, החלטתי שאני חייב ספר חדש, טוב ורצוי עם נושא עכשווי, לפני שאני נכנס לקריז כתוצאה ממחסור בקריאה בדיונית. לשמחתי, מצאתי את הספר המצויין הזה, שענה לכל הדרישות.

"אח קטן" יצא לאור ב-2008 והוא הספר הראשון שאני כותב עליו שניתן להוריד בצורה חוקית מהאתר של הסופר. למרות שהנושא של הספר הוא חופש המידע, החופש לפרטיות והכוח ההולך וגובר של "האח הגדול", עדיין הופתעתי לגלות את זה האפשרות להורדה. גיליתי את זה אחרי שקניתי וקראתי את הספר, אבל לא נורא. קורי דוקטורו (Cory Doctorow), הסופר, כותב ב-boingboing, פעיל למען חופש מידע וסופר מד"ב.

"אח קטן" הוא סיפורו של מרקוס יאלו (Marcus Yallow), ילד בן 17 מסאן-פרנסיסקו, האקר עם מצפון, נער אינטליגנט וגיקי, שנעצר בחשד לפעילות טרוריסטית מיד אחרי פיגוע-ענק בסאן-פרנסיסקו, יחד עם עוד שלושה חברים. בעקבות ההשפלה וההתעללות שהוא עובר בידיהם של ה-DHS, המחלקה לביטחון פנים (Department of Homeland Security, ארגון אמיתי בארה"ב), הוא מחליט להלחם בהם חזרה כדי לנקום, מה שעם הזמן הופך למלחמה על חופש הפרט. [אזהרה: ספויילר קטן עד סוף הפסקה] הוא עושה זאת ע"י הקמה רשת מחתרתית בשם Xnet, שלאט-לאט הופכת מרשת קטנה של צעירים אנטי-ממסדיים לנחלת הכלל.

הספר מלא בהסברים ומידע לגבי הנושאים שבספר - ההיסטוריה של המלחמה לזכויות הפרט, הצפנת מידע, אמצעי מעקב ועוד, אבל כל זה לא מפריע לקרוא את הספר, הוא מותח, מהנה, עם דמויות אמינות בסך הכל (אם כי חכמות נורא, אולי חכמות מדי לפעמים). אולי הספר הוא בעצם הטפה במסווה לחופש הפרט והזהרה למה שיכול להיות. זה לא ממש משנה, כי הנושא הזה כל-כך רלוונטי היום, שכל התייחסות היא לקיחת צד. הצד של קורי דוקטורו מאוד ברור - הוא בעד פרטיות מידע, הצפנה ונגד דחיפת האף של הממסד לתוך ענייניו האישיים של הפרט. בעולם המערבי, בו יותר ויותר מצלמים אותנו, מקליטים אותנו, שומרים במסדי נתונים את הפעילויות המקוונות והלא-מקוונות שלנו, קשה שלא מודעים לזה.

מעבר לטכנולוגיה, עולה הרבה פעמים השאלה "אם אין לך מה להסתיר, למה אתה מתנגד?". זאת שאלה מרכזית ומעניינת, והתשובה לא חד-משמעית. איך נוכל לתפקד כשאנחנו יודעים שעוקבים אחרי כל דבר שאנחנו אומרים? מעבר להרגשת הפארנויה הלא נעימה, היינו מפסידים הרבה דעות, שבגלל הפחד לומר אותן, לא היו נכנסות לדיון הכללי, ואולי כתוצאה מכך הוא לא היה משיג תוצאות טובות כמו שהוא משיג איתן. זה קצת אבסטרקטי, אבל מה לגבי המהפכנים בסין או איראן, שם פרטיות שווה להשרדות? במדינות כאלה, בהן הממסד שולט במידע, התושבים תקועים בחיים של פחד, עם איכות חיים נמוכה יותר משלנו. כן, אפילו יותר מאצלנו, עם הקיץ המגעיל הזה, הפוליטיקאים הטיפשים, תוכניות הראליטי ותרבות הסלבריטי הנמוכה.

לסיכום - אם אתם אוהבים ספר מתח טוב, זורם, עכשווי, עם נגיעות טכנולוגיות, אידיאולוגיה וחוש הומור, אני ממליץ בחום על הספר הזה. אתם אפילו יכולים להוריד ולשים אותו באייפוד או משהו, אז למה לא. בסוף הספר יש אחרית דבר של שני מומחים - בתחום ביטחון המידע וההאקינג, שנחמד לקרוא, ויש ימבה קישורים לאתרים וספרים אחרים בתחומים האלה שדוקטורו מספק, ראשון בהם כמובן "1984" של ג'ורג' אורוול, שהוא ההשראה לספר ומציאות שהולכת ומתגשמת, למרבה הצער.

נורא רציתי לכתוב את דעתי על הספר הזה, של אחד הסופרים האהובים עלי, אבל כשבאתי לכתוב, היה לי נורא קשה להסביר למה הספר הזה מוצא חן בעיני כל-כך ולמה הוא כל-כך מיוחד. תוך כדי כתיבה, אנסה להסביר גם לעצמי מה מצאתי בספר.

כמו שוונגוט אומר בפרק הראשון של הספר - זהו "ספר הדרזדן" שלו. במלחמת העולם השניה, קורט וונגוט היה שבוי מלחמה אמריקאי בן 23 בידי הנאצים והוא נכח בעיר הגרמנית דרזדן כשזו הושמדה כליל מהאוויר ע"י פצצות של בעלות הברית. ההפצצה הייתה בנשק קונבנציונלי, מה שלא הקטין את מספר ההרוגים - 130,000. בקריאת ספרים אחרים של וונגוט, די ברור שהשבי וההתמודדות עם הזוועות שהוא ראה במלחמה בכלל ובדרזדן של אחרי ההפצצה בפרט השפיעו עליו ועיצבו את אופיו בהמשך חייו.

רוב ספריו של וונגוט סובבים סביב בני-אדם, דמויות. כל אחת מסובכת, בעלת צדיים רבים ובדרך-כלל הוא מספר על חיים שלמים, אולי כדי לנסות להבין ולהסביר מניעים אנושיים או לנתח אין חוויה אחת יכולה להשפיע על מסלול חיים שלם. פעמים רבות, הוא מכניס את עצמו (או חלק מעצמו) כדמות בספרים (ע"ע קילגור טראוט, אשר מופיע גם בספר זה). בית מטבחיים 5 שונה קצת מהבחינה הזו. הספר עדיין נסוב סביב דמות אחת, דמותו של בילי פילגרים, בחור אמריקאי פשוט שנדמה כאילו אין לו זכות החלטה לגבי החיים שלו. הוא נשלח לאירופה במלחמת העולם השניה כעוזר כומר וכמעט מיד נלקח בשבי. הוא מתחתן עם אישה שהוא לא אוהב בשביל הנוחות (אבא שלה עשיר) והוא קופץ בין נקודות בזמן בחייו בתדירות גבוהה.

לחיים של בילי פילגרים יש התחלה, אמצע וסוף, אבל הם מתערבבים כל הזמן. רגע אחד הוא מובל בקרון מטען למחנה שבויים אצל הנאצים ומיד אחר-כך הוא בסוויטת ירח הדבש שלו עם אשתו הטריה. הוא יודע איך הוא ימות, אבל לא טורח לנסות למנוע את זה וכשהוא נחטף ע"י חייזרים מהכוכב "טרלפאמדור", שחיים בארבע מימדים (הם רואים ונעים בזמן כמו שאנחנו נעים במרחב), הוא מקבל את זה כחלק מהנרטיב של חייו. בטרלפאמדור, בילי פילגרים מוצג לראווה יחד עם כוכבת סרטי פורנו, איתה הוא שוכב בדירה המזוייפת בה הם חיים.

נשמע מסובך ולא קשור? בהחלט, אבל זה עובד. עדיין לא הצלחתי להבין בדיוק למה זה עובד כל-כך טוב. הסיפור עם החייזרים מתערבב עם סיפור חייו הארציים של בילי פילגרים בצורה כזו שצועקת "נזק מוחי". הקפיצות בזמן יכולות להיות פלאשבקים פוסט-טראומטיים של מישהו שעבר וראה יותר מדי. הנושא של הספר הוא ההפצצה של דרזדן והחוויות של וונגוט בשבי, אבל בספר הזה הוא בחר להעביר את הזכרון הרגשי והמבט הכולל על העניין. המלחמה רודפת את בילי פילגרים, כמו גם את וונגוט, במשך כל חייו - פילגרים חוזר וחווה פיזית שוב ושוב את המלחמה, בעוד שוונגוט מתמודד עם זה נפשית. "בית מטבחיים 5" הוא שמו של הבניין בו וונגוט שהה במציאות (ופילגרים בספר) בדרזדן, כשזו הושמדה, והמקום אליו שניהם חוזרים שוב ושוב.

יש בספר המון רעיונות, נושאים שונים ודעות שונות. אומרים על הספר שהוא אנטי-מלחמתי. נראה לי שכל ספר שמסופר ע"י חייל שהיה בשטח ולא בפיקוד הוא ספר אנטי-מלחמתי, בין אם הוא בצד המנצח או המפסיד. לא היה צורך לספר על ההפצצה של דרזדן, כי אין יותר מדי מה לומר. זאת לא הייתה עיר שהשתתפה במלחמה - לא היו בה חיילים, בסיסים או כלי נשק, אבל היה מי שחשב שזה נחוץ. אין דרך להציג את זה בצורה שזה ישמע הגיוני. באותה מידה יכלו בעלות הברית להפציץ את מחנות ההשמדה או לפחות את דרכי התעבורה אליהם (ב-1945 הם כבר ידעו בדיוק מה קורה באושוויץ), אבל זה לא היה נחוץ.

הספר הזה, כמו ספרים אחרים של וונגוט, שונה ומיוחד ומעניין ומסופר בקלילות, בהומור ובאינטליגנטיות. אחרי שסיימתי אותו (גם בפעם השניה), נשארתי עם הרגשה של "מה קרה פה?", אבל ידעתי שקרה משהו גדול ומורכב. כדאי לקרוא, לא תתאכזבו.

אני לא נוהג לקרוא סיפורי אהבה. זה קצת אירוני, כי אני חושב שאהבה היא הדבר הכי חשוב והכי נהדר בעולם, אבל לקרוא על זה יכול להיות הדבר הכי בנאלי וקיטשי בעולם. לכן, כשאפרת (אהובתי) המליצה לי בחום על הספר הזה ואמרה שזה סיפור אהבה משולב עם מסע בזמן, אמרתי לה שזה נשמע נחמד אבל שאני לא ממש מחבב ספרות רומנטית. לפני שבועיים הלכנו יחד לספריה ואפרת התעקשה שממש כדאי לי לחפש את זה. אני בקושי מסוגל לסרב לה פעם אחת, אז בפעם השניה ממש לא יכולתי ולקחתי את הספר, שחיכה על המדף רק בשבילי.

מהר מאוד הבנתי שני דברים - 1. תמיד כדאי להקשיב להמלצות של אפרת ו-2. זה לא סיפור אהבה שגרתי. הספר כולו מסופר מנקודת מבט של שתי הדמויות המרכזיות - קלייר, סטודנטית לאמנות צעירה ממשפחה עשירה במישיגן והנרי, הנוסע בזמן ואהובה בהווה, עבר ועתיד, ספרן במקצועו (לא כזה שיושב בקבלה של הספריה העירונית, אלא אקדמאי ומדריך לספרות וספרים). העלילה מתרחשת בשיקגו בתקופה שלנו, פחות או יותר. כל פרק מציג יום או כמה ימים בחיים של הנרי, קלייר או שניהם יחד, כשמצויין התאריך ובן כמה כל אחד. זה עוזר בקריאה, כי יוצא לפעמים שהנרי מבוגר יותר ולפעמים שקלייר מבוגרת יותר. לפעמים יש גם יותר מהנרי אחד, זה של העתיד/עבר וזה של ההווה. אז נוצרים מצבים מעניינים במיוחד, שנהניתי מהם מאוד.

ניפינגר, שזה אגב הספר הראשון שלה, לא רצתה לכתוב סיפור מדע בדיוני, אלא סיפור על מערכת יחסים. קראתי בראיון איתה שהיא עצמה לא הייתה נשואה, אבל שהיא חושבת שעם הזמן, מערכת יחסים ארוכה הופכת לשגרתית והתשוקה פוחתת. היא רצתה להציג מערכת יחסים שבה הגעגועים והדאגה גורמים לכך שתמיד תהיה תשוקה. הנרי מועבר בזמן בגלל מצב גופני, גנטי, שלא מוסבר בספר אלא במשפט או שניים. זה לטובה, כי זה לא היה משרת את העלילה. הוא מועבר לעבר ולעתיד תוך רגע, רק הגוף, אז הוא מגיע עירום, דבר שגורם להרבה מצבים שמסבכים את החיים שלו.

אני לא אכתוב ספויילרים, אבל את העלילה בגדול, שמתוארת בכל מקרה בתחילת הספר, אספר: קלייר הכירה את הנרי מגיל 6 והנרי הכיר אותה מאז שהוא היה בן 28. זה קורה כי הנרי, מבוגר יותר, חזר לעבר ופגש את קלייר לאורך ילדותה. הספר מתחיל בפגישה הראשונה בהווה של שניהם, כשקלייר בת 20 והנרי בן 28. היא מכירה אותו שנים (אבל לא יודעת כמעט שום עובדה עליו) והוא לא יודע מי היא. כבר מההתחלה הזו, אפשר להבין שמדובר בסיפור מקורי ומקסים, ותאמינו או לא, זה רק הולך ומשתפר. ניפינגר ממש חוקרת את האפשרויות בסיפור הזה, אבל מתחמקת בצורה אלגנטית מפרדוקסים שקשורים במסע בזמן ע"י ההנחה הבסיסית שמה שקרה קרה ותמיד יקרה ככה ולא ניתן לשנות כלום. יש דווקא רמיזה לכך שזה כן אפשרי, בצורה כלשהי, אבל לא אגלה איך ומתי.

מבחינת מערכת היחסים בין קלייר להנרי, שזה בעצם כל הסיפור, זה כל-כך יפה, שמח, עצוב, מלא תשוקה וערגה. זה עוזר שחוץ מהמעבר בזמן, אין עוד דברים פנטסטיים ושאר הדברים הם מהחיים - התיאורים הרבים של שיקגו, מוזיקת הפאנק שהנרי אוהב, האמנות של קלייר, המשפחות והחברים, העבודה וכו'. המעבר בזמן הוא לא משהו מגניב שקורה אגב הסיפור אלא מרכיב עיקרי, מה שמניע את הגלגלים של העלילה. מה שגרם לי כל-כך להתרגש מהספר ולאהוב אותו הן הדמויות, הכניסה לראש שלהן, לתסכול ולתקוות מהנסיבות ובעיקר ההתמודדות עם הגורל שנראה כתוב מראש. הספר הזה קסום, בצורה שנדיר למצוא וההתקרבות לדמויות, לפחות בשבילי, הייתה כל-כך אמיתית שהיא הייתה קשה לפעמים, אבל טובה באותו זמן, למרות שבמבט לאחור קשה לי להחליט כמה הן אמינות. הנרי וקלייר כמעט טהורים במעשים ובכוונות שלהם - לא טהורים מבחינה דתית, אבל כן מוסרית. פה אולי יש חוסר אמינות מסויים. אני גם חושב שהתסכול היה שובר אותם, בגלל חוסר היכולת לשנות את העבר והעתיד, אבל אולי דווקא הזיקוק הזה של הדמויות, העמידה האמיצה הזו, היא מה שגרמה לי לאהוב ולאמץ אותן כל-כך.

ספרו לי מה חשבתם על הספר, אם קראתם. מקווה שהתשוקה לא תתעמעם, גם בלי געגועים...

 

אחרי שהלהקה שלו סוף-סוף הצליחה וכבשה את העולם עם Antichrist Superstar ב-1996, מנסון כתב (או לפחות אמר לניל סטראוס, כתוב הצללים, מה לכתוב) על חייו עד לסיבוב ההופעות Dead to The World, של Antichrist Superstar.

 הספר פותח במה שמנסון אומר היה "הגיהנום בשבילי" - המרתף של הסבים שלו, בו הסבא נהג לאונן עם כל מיני עזרים, כמו פורנוגרפיה עם חיות ודילדו. השימוש במושג "גיהנום" לא מקרי, והכוונה היא למובן הדתי יותר של המילה - מנסון למד בבית-ספר דתי בילדותו, שבו כמובן ניסו ללמד אותו את המוסריות הנוצרית המופשטת ש"סקס = גיהנום". משפחתו הייתה חילונית, אבל הוריו שלחו אותו לבית-ספר דתי כי זה היה בית הספר הפרטי היחיד באזור והם חשבו שהוא יזכה לחינוך טוב יותר ככה. הניגוד בין החינוך האמריקאי המתון בבית לבין השיעורים האולטרה-שמרניים בבית הספר הביאו במקרה הזה לא לבלבול או חיפוש עצמי אלא לאנטגוניזם ומרידה בממסד, באמצעים שונים, עד שבחטיבת הביניים הוא סוף-סוף הצליח לגרום לזה שיעבירו אותו לבית-ספר ציבורי. משם זה סיפור של חיפוש עצמי וההחלטה להקים להקת רוק ואז החיפוש של חברי הלהקה.

המוזיקה של מרילין מנסון, כמו גם הדימוי שלהם וההופעות, פוגעת ברמה המיידית ביותר - רוק תעשייתי, מושפע מפאנק ומטאל, אבל במקרה הזה גם מגלאם, סגנון דיוויד בואי. בספר מנסון ממשיך באותו הקו, של פגיעה מיידית, אבל משהו חסר מתחת לפני השטח. הוא אומר לנו כל הזמן שהוא איבד את האנושיות שלו, איך שהוא התרחק נפשית משאר המין האנושי, אבל לא מספר לנו איך זה קרה בדיוק. יש סיפורים קצרים על חברות לשעבר, כמעט בלי להכנס לפרטים (ניסיתי להשכיב אותה, היא לא נתנה לי וזרקה אותי) או על אנשים שבגדו בו, כשנדמה בעצם שפשוט נמאס להם מהאגו הענק שלו.

וכן, למרילין מנסון יש אגו ענק. גם לי היה, לו הייתי מתחיל מאפס להקה שעושה מוזיקה לא פופולרית באותו זמן ואחרי כמה שנים הייתי כובש את העולם. לא רק זה, הוא גם עשה את זה עם המוזיקה שהוא מאמין בה וכמעט בלי ויתורים. עם כל האגו, עדיין יש המון מודעות עצמית בכתיבה וגם אם הוא לא ממש מצטער על כמעט שום דבר, הוא כן מודע לטעויות שלו הרבה פעמים.

יש סיפורים מהקלטות ומתהליך הכתיבה וההשראה, דברים מעניינים, אבל הם ברקע, מאחורי הסיפורים על השימוש בסמים והסקס. זה חבל, כי בניגוד לניין אינצ' ניילס ולחברו הטוב של מנסון, טרנט רזנור, מנסון לא כותב לבד את המוזיקה, אלא הוא חלק בלהקה עם אנשים מאוד מוכשרים אחרים. אמנם הוא בחר אותם והוא מתווה את הקו הכללי, אבל הוא לא אומר להם מה לעשות. רוב הכתיבה על הלהקה היא על חוויות שהם עברו יחד במהלך סיבובי הופעות או הקלטה (בעיקר כשזה קשור לסמים), אבל שום דבר כמעט שקשור בתהליך האמנותי. יש איזכור לכתיבה משותפת של טוויגי ומנסון, שהניבה רעיונות ל-Antichrist Superstar, אבל הוא לא נכנס לזה ממש.

חוץ מהסקס והסמים, משהו שכן נכנס לספר הוא הדעות של מנסון בקשר להרבה דברים - חיים באמריקה, דת, מוסריות, מערכות יחסים ועוד ועוד. חלק שאהבתי במיוחד בספר הוא רשימות של דעות וכללים בנושאים: סמים (אתה מכור אם... 21. אתה מספר לכולם על הילדוּת שלך כשאתה מסומם), הומוסקסואליות (אתה גיי אם... 23. אם אתה מזיין אשה בהריון והיא נושאת בן, אתה הומו. אם אתה שופך זרע על שק השפיר, התינוק יגדל להיות הומו גם) ובגידה במערכת יחסים ("לעולם לא בגדתי בחברה שלי. זה בגלל שאני משחק לפי החוקים... 11. אם אתה עושה את זה כדי לעזור לקריירה שלך, זה לא נחשב. אבל אם היא חושבת שאתה יכול לעזור לקריירה שלה, אז אתה בוגד). כשלכל רשימת חוקים יש רשימה של איזה חוקים הוא הפר - חוץ מבגידה, שם הוא לא מודה בכלום. עוד קטע מצויין הוא ראיון שעורכת איתו כתבת בשם שרה פים עבור Empyrean Magazine (ואני לא בטוח שהראיון הזה אמיתי, לא מצאתי איזכורים למגזין הזה חוץ מבהקשר של הספר של מנסון), כשמנסון בהיי על קוקאין וטוויגי מספק דמות-משנה אדירה.

הספר מסתיים בצירוף אדיר של קטעים מתוך פרופגנדה נוצרית נגד מרילין מנסון, דברים שהם שקרים בוטים ודי חולניים בסך הכל, אפילו בשביל מנסון, מול קטעים מתוך היומן של מנסון, עם כל מיני אנקדוטות משעשעות ורגעים שמרגישים יותר אינטימיים מרוב הספר. בסך הכל, קריאה זורמת וכיפית, מעניינת לפרקים וגם אם לא נותנת לנו ממש מבט אל תוך הנפש הרקובה של מנסון, לפחות יש בה הצצה לתקופה קריטית מאוד למנהיג של להקה שעשתה את הדרך שכל הלהקות היו שמחות לעשות. יכול להיות שבסופו של דבר הספר משמש כאמצעי להעצים את האגדה על מרילין מנסון, אבל אני אישית, כמעריץ של המוזיקה, לא צריך אישור לאגדה - האגדה קיימת.

עד לא מזמן הייתי חולם הרבה על סוף העולם. האפוקליפסה, בצורות שונות. כמה פעמים זה היה הים שעולה על גדותיו, גלי ענק, ענני סערה וברקים. לפעמים זה היה הפצצות נפאלם, עולם שרוף ומת. בחלומות ניסיתי לברוח, יחד עם שאר האנושות, אבל עם הידע שהחורבן הוא בלתי-נמנע. רגע לפני שהפצצות היו נוחתות עלי, או הים מטביע אותי, הייתי מתעורר בבהלה.

הדרך הוא סוג של חלום כזה, פוסט-אפוקליפטי. האנשים אנונימיים, מדברים מעט וכשהם מדברים, הם מנסים להמנע מלומר משהו בעל חשיבות. כמו בחלומות שלי, גם בספר המוות של העולם הוא סוג של מטפורה, תפאורה שמבטאת הלך רוח מסויים, פחדים עמוקים ורדודים. יש סיפורים בהם סוף העולם הוא חלק מהסיפור. בדרך כלל, זה סיפור על השרדות, על ניצחון מול הבלתי-אפשרי. בהעמדה של סטיבן קינג, למשל, סוף העולם בא כדי ליצור את המאבק האולטימטיבי בין טוב לרע וליצור דמויות שחושלו במצב הזה, ושיש להן מטרה ברורה וגם הנהגה. השורדים בסיפורים תמיד חיים ולמרות הקשיים הנוראיים, צריכים לבנות מחדש את העולם הישן, או גרסא קצת שונה שלו. מצב דומה יש גם באני האגדה, על העיוורון, עולם המים, וול-אי ואפילו במשהו כמו מקס הזועם.

לא כאן. הדרך מציג בפנינו חורבן אמיתי ומלא, כמה שנים אחרי האירועים שהביאו את המצב למה שהוא. עולם שרוף, עטוף במעטה של עפר, צמחיה מתה, בעלי החיים נכחדו, לא ניתן לראות את השמש והעולם הולך ומתקרר. למעטים ששרדו אין תקווה, החיים שלהם סובבים סביב החיפוש אחר מזון, בעולם אפור ומת, שבו גם אנשים הם אוכל.

זאת רק התפאורה לסיפור של אב ובנו, שורדים, שעושים את דרכם לכיוון הים, כדי למצוא מקום חם יותר ולא למות מקור. מכמה איזכורים וכמובן מהרקע של מקארתי, ההרגשה היא שהסיפור ממוקם בארה"ב, אבל לא בהכרח. השמות היחידים של מקומות בספר הם בשלט נפול ובמסמכים הרוסים. האב מנסה לשכוח את העבר, ולחיות רק עבור בנו. הבן, חסר העבר וחסר העתיד, קיבל רק הד של העולם של אביו ולא שואל אף-פעם "למה" הדברים ככה. האבא לא מנסה מצדו להסביר, אבל הוא קרוע בין הנסיון לדעת איך הבן שלו מתמודד עם העולם הזה לבין הפחד ללמוד שהילד מקבל את הדברים כמו שהם, וחי בלי תקווה לשינוי ולשיפור. כשהילד כן מתווכח איתו על החלטות מסויימות, האינסטינקט הוא תמיד לשמור על הילד מהעולם, ורק אחרי זה להקשיב לרצונות שלו. הם ה"חבר'ה הטובים", ו"נושאי האש", אבל בשלב מסויים, הילד שואל את האב מה זה אומר בכלל ולאורך כל הסיפור מחפש אישורים שזה נכון.

אם ראיתם את ארץ קשוחה, של האחים כהן, הכרתם כבר את קורמאק מקארתי, בצורה מסויימת, שספרו No Country For Old Men הוא המקור הספרותי לסרט. בהדרך יש את אותו שקט מהורהר, תוצאה של כתיבה מאופקת ופיוטית. אי אפשר באמת להבין את המשמעות של ההרס המוחלט של העולם, אבל יש מטפורות ותיאורים בספר שנותנות לנו הזדמנויות להפנים קצת את ההשמדה הזו, בעיקר בדברים הקטנים, לאו דווקא בערים השרופות והעקומות או בגופות המוטלות בכל מקום. זה יותר בדברים ששרדו ובאנשים ששרדו.

הספר מושפע מהחיים של המחבר, כמובן. הוא יצא ב-2006 (ושנה מאוחר יותר זכה בפרס הפוליצר לספרות), כשמקארתי היה בן 73. היה לו אז (ועוד יש לו) בן צעיר, שלדבריו היווה את הבסיס לדמות הילד ולו הספר מוקדש, ומן הסתם הוא עצמו דמות האב. אני חושב שכל הורה חי את הפחד הזה לילדיו, ליכולת שלו לפרנס אותם ולעולם שהוא מוריש להם. הפחד של מה שיקרה להם כשהוא לא יהיה הוא אולי עצום, אבל גדול ממנו הפחד לאבד את הילדים. אני יודע שיום אחד, כשאהיה אבא, הפחדים האלה ילוו אותי כמו את מקארתי ואת הגיבור שלו.

שנה הבאה, אגב, נזכה לראות גרסא קולנועית לספר, בבימוי של ג'ון הילקוט ובכיכובו של ויגו מורטנסן, ליהוק לא רע לתפקיד.