הבלוג של יוסי קולסניקוב

אחחח, הצ'לו. הבאס של התזמורת, הוא שנותן את הקצב הרציני לעדת הכינורות הייבבניים, מבלי להעלם לתוך הצללים כמו הקונטרבאס. הוא בקלות גם הכלי הסקסי ביותר לאישה, לדעתי - התנוחה יחד עם התנועות מלאות התשוקה ההכרחיות לנגינה על הכלי, הופכות אותו לכלי הרבה יותר מיני מאשר החליל הפאלי או אפילו הגיטרה, על כימוריה הידועים לשמצה.

רספוטינה, אם כן, היא להקה שהצ'לו במרכזה. מלורה קריגר, אותה אולי ראיתם ושמעתם באנפלאגד וב-In Utero של נירוונה, הקימה את הלהקה באמצע שנות ה-90, כלהקה של נשים בלבד (דבר שהשתנה באלבום החדש) וללא גיטרות. הקונספט נשמע יותר כמו משהו משנות האלפיים הרבגווניות יותר, אבל המוזיקה לא שייכת לעשור מסויים, לדעתי. הצליל של הלהקה נשמע כמו משהו שמתאים יותר ליריד רנסנסי ביער מואר לפידים ונרות מאשר על במה במועדון סגור.

שווה מאוד לנסות את האלבומים הקודמים של הלהקה, במיוחד את Cabin Fever מ-2002 או את How We Quit The Forest מ-1998, אבל פה מדובר על האלבום השביעי והחדש של הלהקה, שיצא ממש לא מזמן ואותו קניתי היום (הורדה, לא דיסק).

הצליל של הלהקה יותר חם מהאלבומים האחרונים ולפי דעתי השימוש בכלי המיתר הרבה יותר טוב - גם כנותני קצב וגם כסולואים. השירה של מלורה ושל קטי ד'אמיקה נאיבית ויפה כמו בעבר ורחוקה ממושלמת. הקול של מלורה גבוה ומעט צווחני, לא מנסה להדביק כל תו ותו בדיוק, אבל מצליח לגעת דווקא בגלל זה.

Holocaust of Giants

יש פה שירים קלים יותר (Holocaust of Giants - אם כי לא בדיוק במלים) וכבדים יותר (Calico Indians), אבל כל הדיסק מצויין ועושה חשק לשמוע עוד ועוד. הצלילים מגוונים, השירה מעניינת וסביר ב-99% שעוד לא שמעתם היום מוזיקה עם כל-כך הרבה צ'לו (ואם כן, ספרו לי על זה!).

לאחרונה לא כתבתי על מוזיקה כל-כך, פשוט כיוון שלא היה משהו שממש רציתי לכתוב עליו, אבל זה השתנה עכשיו, אחרי ששמעתי במשך כמה ימים את האלבום החדש של ג'ואנה ניוסום. למי שלא מכיר - ניוסום היא זמרת פולק, שבעיקר מנגנת על נבל באלבומים שלה (איך קוראים למישהי שמנגנת על נבל? נבלית? נבלה?).

האמת, לא ציפיתי שהאלבום הזה יעניין אותי כל-כך. האלבומים שלה היו נחמדים בעיני, אבל לא חזרתי אליהם כל-כך. הקול שלה קצת מעצבן ולא מצאתי משהו מספיק מעניין במוזיקה. באלבום החדש הקול שלה עדיין גבוהה מדי, צורם לעיתים ויש כל-כך הרבה מלים שאי-אפשר לעקוב, אבל יש בו משהו מעניין.

קשה לי לשים על זה את האצבע. אני יכול לומר שהיא מאוד מזכירה את ג'וני מיטשל של תחילת הדרך, בקול הנאיבי של Blue, בעליות והירידות. דומה, אבל שונה, בעיקר בחלל שניוסום נותנת חלל למוזיקה שלה, שלעיתים קרובות נשענת רק על הקול שלה והצלילים של הנבל. יש בה גם משהו יותר נסיוני מבמיטשל ומרחק עצום מהג'ז שמיטשל מאוחר יותר פנתה אליו. מיטשל יותר מלודית והרבה יותר נגישה ומומלצת מאוד גם כמובן.

Easy

בסופו של דבר, זה מתמצה בזה שאני אוהב את המוזיקה כי היא שונה, לא למרות אלא בגלל שהיא קצת מעצבנת. האלבום מתחלק לשלושה דיסקים, ובסך הכל קצת יותר משעתיים של מוזיקה, שעוברות מהר מאוד. בהבט הזה היא מזכירה לי את מארק קוזלק מסאן קיל מוּן ו-Red House Painters, אותו אני יכול לשמוע כל היום מבלי להשתעמם ולהנות מהמוזיקה שמזכירה גלים. כמו הגלים, גם המוזיקה הזו ממשיכה להדהד בגוף אחרי שמפסיקים לשמוע אותה.

(צילומים: אשתי היקרה, אפרת)

קודם כל, בשביל מי שרוצה סיכום - היה אחלה, נהניתי מאוד, למרות הבעיות.

מטאליקה היא אולי הלהקה שנטועה הכי חזק בלב המוזיקלי שלי - היא לא הלהקה האהובה עלי, לא עם הנגנים הוירטואוזים ביותר והיו לה כמה נפילות רציניות, אבל היא התחילה את הדרך המוזיקלית שלי ואני עדיין שומע אותם הרבה. יש משהו בשירים האלה, ב-Master of Puppets, ב-One, ב-Enter Sandman ועוד רבים, שהוא פשוט מעבר לזמן ולמקום, שמדלג על דורות ועל עמים.

ולמה אני משתפך (יותר מהרגיל)? כי זה היה כל-כך בולט אתמול, טווח הגילאים הגדול בקהל. הרבה ילדים קטנים (מעט ילדות קטנות), הרבה מבוגרים ואפילו כמה זקנים ממש. היה כיף לראות הורים שבאו עם הילדים שלהם. אחד הדברים החמודים שראיתי בחיים שלי היה כשילד שעמד לידי עם אבא שלו ניסה לעשות קורנות (זרת ואצבע באוויר, אתם יודעים) אבל עשה לא נכון ואבא שלו תפס לו את היד, סידר את האצבעות ועזר לו לעשות את זה נכון. זה היה די תמציתי.

קצת לגבי החימום - הלהקה הראשונה הייתה נוראית, על הפנים. מעין דת' מטאל גנרי (Generic Metal?) משעמם ומיותר. אחריהם עלו Orphaned Land שהיו דווקא סבבה, עם הרבה אנרגיות ורקדנית שעשתה לי סחרחורת רק מלהסתכל עליה מסתובבת עוד ועוד. השטיק של אורפנד לנד, השילוב של מוזיקה מזרחית ומטאל עובד, אבל בשבילי הוא מתמצה די מהר.

אני לא אכתוב תיאור מפורט של מה שהיה בהופעה, בשביל זה אפשר לפתוח YNET, אם לא מפריע לכם הנסיון שלהם ליצור סנסציה מבעיות הסאונד. כן, היו בעיות בשניים-שלושה שירים - הסאונד פשוט הפסיק למשך קטעים שלמים של Harvester of Sorrow ו-Fade to Black וזה היה מבאס נורא, במיוחד כיוון שאלה שירים מעולים, אבל אחריהם באו עוד שירים מעולים ועד סוף ההופעה כבר שכחתי מזה.

בחירת השירים הייתה כמעט מושלמת (הנה הסטליסט המלא). זה קל כשיש לך כל-כך הרבה שירים מעולים. השירים החדשים, מ-Death Magnetic, היו אחלה, במיוחד The Day That Never Comes האנרגטי בטירוף ו-Broken Beaten and Scarred, שבמהלכו ראו על המסך את החבר'ה שבשורה הראשונה, היה ממש מגניב. חבל קצת שלא היה את All Nightmare Long, אבל אי-אפשר הכל, לא נורא. ברצף המשוגע של One, Master, Blackened הלך לי הקול לעזאזל. Sad But True ו-Enter Sandman מהאלבום השחור היו מעולים גם כן. לא היה Unforgiven או Wherever I May Roam, אבל נו מילא.

החברים בלהקה, חוץ מלארס, היו מעולים. אחלה סולואים, אחלה קצב ובסך הכל שירה טובה של ג'יימס. אולריך, לעומת זאת, היה די מזעזע. הוא לא עמד בקצב פה ושם, תופף בינוני ועשה פרצופים מוזרים כל ההופעה. ג'יימס מקבל את ה-MVP לחבר להקה הנבחר, לאור ביצועיו המעולים בגיטרה, ביחס שלו לקהל ובתנועה הרבה שלו.

בסופו של דבר, היה כיף ממש. לא היו שירים מ-Load, Reload ו-St. Anger בכלל, שזה מצויין כי זה מפנה מקום לשירים היותר טובים. ההחלטה לתת לקהל את מה שהוא רוצה היא תמיד החלטה טובה, בטח בהופעה בסדר גודל כזה.

אה, עוד דבר לגבי הכרטיסים, הסידור של המקום וכו' - היה תמוה מאוד. כל החלוקה הזו לאזורים, עם המחירים השונים (שהשתנו לקראת ההופעה), ואז בסוף חיברו בין ה"כסף" ל"ארד", ככה שמי שקנה מאוחר ב"ארד" הרוויח ומי שקנה מוקדם ביותר כסף יצא פראייר. לדעתי היו באים יותר אנשים בלי המשחקים המיותרים האלה וכולם היו נהנים יותר. אני שמח בשביל מי שקנה כרטיס "ארד" ובסוף נהנה יותר, אבל למה לשקר לקהל?

אחרי שתי העונות הראשונות של Breaking Bad ("שובר שורות" בארץ), מצד אחד לא ציפיתי שהרמה תרד, הרי הם שמרו על רמה מאוד גבוהה לאורך כל הסידרה, אבל מצד שני, גם לא ציפיתי שהרמה תעלה עוד יותר. אני לא מספיק אובייקטיבי כדי לומר אם העונה החדשה טובה יותר או פחות מהקודמות, ואולי עדיף שאחכה לסיומה, אבל בינתיים, זאת בקלות הסדרה הטובה ביותר כרגע בטלויזיה, לדעתי. הדמויות פשוט מרגישות אמיתיות (עם יוצא דופן אחד - סול גודמן, שנוטה להיות קריקטורי, אבל הוא דמות אדירה בכל מקרה), אפשר להזדהות איתן ולהכנס לסיפור כתוצאה מזה.

הפרק האחרון בינתיים, פרק 6, היה מותח בצורה שאני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שחוויתי דבר כזה עם סידרה או סרט. זה גם לא מזיק שהצילום הוא מהיפים שראיתי בטלויזיה, ממש באותה רמה עם "הסופרנוס" ו"עמוק באדמה", כמו גם המוזיקה. ממש ממש מומלץ, אם עוד לא יצא לכם.

זהירות, ספויילרים!

עוד שנה, עוד עונה של קליפורניקיישן. אם העונה הקודמת הייתה על סקס, סמים ורוק'נ'רול, הנוכחית הייתה על סקס, סקס וסקס.

בחלק הראשון של העונה, היה נדמה שהסדרה הדרדרה לסוג של דרמת נעורים קלילה ומטופשת, כשכל פרק נטף הורמונים והאנק מודי לא הצליח להתאפק מלתקוע את הזין שלו בכל אישה שנקרתה בדרכו. גם ראנקל, אותו סנצ'ו פנסה יקר, נתקע בעלילה שסובבה סביב חיי מין מפוקפקים, שעיקרם להיות קורבן של הטרדה מינית מהבוסית שלו (נגיע אליה בהמשך).

היום ראיתי את פרק סיום העונה והכל התבהר. הכל היה חלק מהתוכנית, מהנפילה של האנק מודי. התוכנית לא שופטת את חיי המין המופקרים של מודי, אבל אם נראה בתחילת העונה שהחיים האלה זוהרים בצורה מסויימת, לקראת הסוף זה מתחיל להסתבך, במיוחד כשקארן חוזרת לתמונה. גם אם הסלחנות של קארן נראית לא מציאותית, בסיפור הזה אפשר להאמין לה, אבל בסוף מסתבר שגם לה יש גבולות.

בקה התבגרה - מהילדה המקסימה, המבוגרת לגילה, הפכה לנערה מקסימה עוד יותר, מורכבת ואמיתית. בפרק האחרון היא נשאה מונולוג שהיה בשבילי השיא של העונה הזו ואחד המשחקים הטובים ביותר שראיתי השנה. אני מקווה לראות את מדלין מרטין, שמשחקת את בקה, בעוד הרבה תפקידים. חוץ מלהיות אחד הדברים היחידים שהחזיקו את האנק מודי במציאות, היא גם הייתה זאת שמנעה מכל הסיפור להפוך באמת לסדרה נעורים מטופשת.

צ'ארלי ראנקל, חברו הטוב של האנק, ניסה כל העונה למצוא דרכים לגרום למארסי לחזור אליו, תוך כדי שהוא מזיין (פחות או יותר בניגוד לרצונו) את הבוסית שלו, סוּ קוליני, אותה מגלמה קת'לין טרנר, מי שהייתה שחקנית מוכשרת ויפהפיה ועכשיו נראה כמו מיקי רורק ונשמעת כמו מאפרה. הסיפור הזה, שאישה מטרידה מינית גבר, מעניין. זה גם לא ממש עניין של בגידה, כי ראנקל הרי נפרד ממארסי, אלא של שימוש לרעה בכוח. זה נעשה בהומור בסופו של דבר, אבל בין השורות הסיפור הזה היה יותר כבד ממה שניסו להציג אותו, לדעתי.

הכל לא הכל היה מטופש וגרוע כמובן. גם הפרקים הפחות טובים של הסדרה הזו לא ממש רעים. הנה דוגמא מצויינת לטון הקליל שעובד מצויין על דוכובני (ושימוש מצויין בחשפנית גמדה!):

לעומת העונה הקודמת, שהייתה מצויינת לכל אורכה ונגמרה קצת חלש, העונה הזו הייתה די חלשה אבל נגמרה בפרק אדיר, אחד הטובים, הרציניים והיצירתיים שהיו בכל הסדרה. אומרים שאקדח שהופיע במערכה הראשונה ירה במערכה האחרונה, וזה מה שקרה כאן, כל העונה השלישית הייתה לדעתי בניה לקראת הפיצוץ של מה שהתחיל בסוף העונה הראשונה עם מיה, הבת של ביל, והספר של האנק. השיחה ביניהם בעניין (והמונולוג המצויין של המנהל/חבר של מיה קודם לכך) הייתה ראליסטית ומשוחקת להפליא, כמעט פלאשבק לעונות הקודמות. לבסוף, היה שימוש נפלא ב-Rocket Man (זהירות, ספויילר לסוף הפרק האחרון!) של אלטון ג'ון, שהופיע גם הפיילוט של הסדרה, אחרי הקטע שהיה להאנק עם מיה.

אני שמח שאמשיך לצפות לפרקים הבאים של קליפורניקיישן. בינתיים תגיע יום אחד Breaking Bad וגם Weeds למלא את החלל ואת שארית החורף נחמם עם העונה האחרונה של לוסט, שהתחילה מצויין.