הבלוג של יוסי קולסניקוב

1.  לקום בבוקר ולא לשים לב שאין חתולה.
2. אחה"צ פתאום לשים לב שאין חתולה.
3. לחפש בכל הבית.
4. לחפש שוב בכל הבית.
5. להכנס לפאניקה.
6. לחפש בכל מקום לא הגיוני בעליל - בתוך מגירות, מתחת לשטיח, בתוך התנור ומאחורי הגב.
7. לתצפת מכל המרפסות והחלונות, תוך כדי צעקות "לונה! לונה!".
8. לעשות סיבוב סביב הבניין תוך כדי הצעקות הנ"ל.
9. לנסות לשאול את השכנים אם הם ראו אותה ולהווכח כמה שזה מוזר בימינו שסתם דופקים לך בדלת.
10. לחזור הביתה ולהתבאס.
11. לחזור על הטיול בחוץ, עם תוספת פחית אוכל רטוב (לא לשכוח צעקות!).
12. לחזור הביתה עצוב ומודאג.
13. לחכות עד 2:30 בבוקר.
14. זה החלק הטריקי קצת - צריך חתול גאון נוסף, שלא נופל מהמרפסת, שיקרא לחתולה ושהיא תענה לו, תוך כדי שבן הזוג נמצא שם כדי לשמוע את כל זה (אם כי לא כדי לעשות משהו בנידון, כי נתפס לה/לו הגב בטירוף). זה חלק מסובך קצת, אני יודע, אבל הוא חלק מפתח לפתרון הבעיה.
15. לקרוא לחתולה כדי לוודא שאכן יש חתולה.
16. כשזה לא עובד, להתחיל לשרוק.
17. כשזה כן עובד, לרדת למטה. (להמשיך לשרוק!)
18. לנסות להגיע אל החתולה שנמצאה מכל חור אפשרי בחומה המשוגעת של השכנים בקומת הקרקע, ללא הצלחה.
19. להביא צלחת עם אוכל רטוב כדי לפתות את החתולה, לפרוץ לחצר של השכנים (להוריד נעליים כדי לא לעשות רעש) ולתפוס חתולה בעורף.
20. להביא חתולה הביתה, לתת לה לאכול ולשתות.
21. לשטוף ולחבוש שריטות מכל פלג הגוף העליון.

מצטער על השקט בבלוג בזמן האחרון. גם אני וגם הבלוג עוד חיים, למרבה המזל. הרבה עומס בעבודה גרם לחנק במחשבה, שגרם לשקט בכתיבה וביצירה.

חופשת הסימסטר מהמכללה באה עלינו לטובה, פרוייקטים מתחילים להגיע לסיומם והראש מתחיל להתבהר. אני מצליח להתחיל לחשוב על דברים, לתכנן את הפרוייקטים הבאים ולעשות סדר במחשבות (או לפחות לגרום להן להגיע לא ברסיסים שבורים ולא ברורים).

אני מאוד רוצה לכתוב איזה סיכום שנתי במוזיקה או אפילו של העשור כולו, כמו בלוג מוזיקה אמיתי. בחרתי את אלבומי העשור שלי, עכשיו נותר רק להדביק אותם לביקורת קוהרנטית. זה יקרה בקרוב. התחתי לעבוד גם על גרסא 2.0 של מערכת ניהול התוכן שלי לאתרי אינטרנט, שתהיה עוד יותר נוחה, עוד יותר גמישה ועוד יותר מהירה. בתכנון יש גם צילום של סדרה תיעודית (בוידאו), עליה אכתוב ברגע שיהיה לי משהו ברור יותר.

היום פתחנו מסורת חדשה של משחק כדור-עף שבועי, אז מי שיש לו זמן בימי חמישי בערב ויכול להגיע לרחובות, מוזמן בחום - כדור-עף על חול בספורטק ברחובות.

אה, מסתבר שאני לא רע במשחק Rock Band Beatles, מומלץ בחום, זה פאן פאן פאן.

עשור מעולה לכולם!

למחלת האסתמה שלום,

אני מרגיש שאחרי היכרות ארוכת שנים, יש צורך בדו-שיח ביני ובינך, כדי לראות אם יש בסיס למערכת היחסים הזו להמשך. לאחרונה פשוט אני מרגיש שאיכשהו... מיצינו. הפאניקה של פעם התחלפה באי-נוחות, הפחד הפך למטרד.

בהתחלה לא חשבתי עלייך כלל, אלא קיבלתי אותך כדבר מובן מאליו - ירושה מאבא שלי, שבוודאי היה שמח למחוק אותך מהקוד הגנטי שהעביר אלי. למרבה המזל, אחרי שאני קיבלתי אותך, הבאג בקוד תוקן ומהאחים שלי נחסכו הלילות חסרי השינה, העונש שאחרי פעילות גופנית ודלקת הריאות הנדירה. אלא שלאחרונה, תודות לתרופות חדשות וטובות, אני תוהה שמא את כלל לא צריכה להיות חלק מחיי.

נשיקה יומית מפיו של משאף הסרוטייד הסגול הרחיקה את טלפייך המיוזעות מהגרון שלי בלילות ואני לא כבול למשאף ונטולין, ממנו הייתי יונק כמו תינוק מחלב אמו מספר פעמים ביום. ועדיין, בימי הסתיו של ישראל, במעבר האלים שבין קיץ לוהט לחורף גשום, את מצליחה לשרבב זרועה שחורה לתוך הריאות שלי ולבלבל אותן עד כדי תקיפה עצמית.

יום יבוא, את תראי, וזה יגמר. יהיה חיסון או תרופה או טיפול או מה שלא יהיה וגמרנו. עד היום ההוא, אני אמשיך לשנוא אותך ולסגור אותך בין חומות של סטרואידים. אני אמשיך לעבוד בלי חמצן, אתפקד בין הנשימות הקצרות שאת מאפשרת לי לקחת ואחרי שאיפה או שתיים ממכשיר פלסטיק קטן אנשום כמו מלך ובלי צפצופים אקלל אותך בפה מלא.

הלוואי שתמותי, זונה.

אתמול, יום שישי, קרה לי דבר מוזר - הייתי בטוח שזה יום חמישי. הייתי בקניון של רחובות, ולא הבנתי למה יש כל-כך הרבה אנשים. השוק גם היה מלא ואת הספריה סגרו בצהריים. התחלתי לדאוג שמא זה חג שאני לא יודע עליו. ההורים שלי ביקרו אצל אחותי וקבענו לעשות על האש בערב. אבא שלי אמר שזו עלולה להיות בעיה איפה שאחותי גרה (טירת שלום), בגלל הדתיים שם, ואני אמרתי לו שזה יום חמישי, אז שאין מה לדאוג (ומשום מה, לא היה לי מוזר שההורים לא בעבודה בחמישי בצהריים).

בערב אכן עשינו על האש, ואישה אחת באה לנזוף באבא שלי על זה. מזל שאני לא הייתי שם, הייתי עשוי לבלבל ולהדאיג אותה. בסופו של דבר, אבא שלי שכנע אותי שזה יום שישי, והרגשתי ממש מוזר, כמעט מסוחרר. שאלתי את אפרת איזה יום זה, אבל זה קצת כמו לשאול את אחד החתולים שלנו מה הוא רוצה לאכול היום - הכל טוב, אני יודע, יש עוף? לקח לי זמן להפנים שפספסתי יום איכשהו.

סתם, סיפור מצחיק.