הבלוג של יוסי קולסניקוב

מתוך The Boatman's Call היפהפה.

זה לא סיכום העשור - אף פעם לא הייתי טוב בסיכומים, אני יותר טיפוס של נקודות, למורת רוחן של המורות השונות לספרות, תנ"ך והיסטוריה שהיו לי בבית הספר. לו הייתי כותב סיכום על העשור האחרון, הוא היה כל-כך ארוך ומשעמם, שקרוב לוודאי שרק אפרת ואמא שלי היו קוראות אותו עד הסוף (ואני אופטימי). במקום זה, נעשה את זה קצר וקולע, עם אנקדוטות קצרות מספיק ל-2010, עשור שמתחיל עם בעיית ריכוז קולקטיבית לא קלה:

לאונרד כהן - Ten New Songs, מ-2001: אחד האלבומים שלו שאני הכי אוהב.
ניל יאנג - Prairie Wind, 2005: אלבום פולק מושלם.
ג'וני קאש - American III, IV: קאברים מושלמים, הפקה מושלמם, בעיתוי מושלם ע"י יוצר מושלם.

איימי וויינהאוס - Back to Black, 2006: נקודת האיזון המושלמת בין הפופ של האלבום הראשון שלה להרס העצמי שבא אחרי האלבום הזה, השני שלה בסך הכל. גברת וויינהאוס מקבלת את הפרס ע"ש קורט קוביין למצויינות והרסנות.

The White Stripes - Elephant, 2003: הפרס ל"מפעל העשור" הולך לג'ק וויט, שגם נתן לנו כמה מאלבומי הרוק הטובים ביותר בעשור החולף וגם הוציא אלבומים מעולים עם שלוש להקות שונות.

The Arcade Fire - Funeral, 2004: להקה שלקח לי הרבה זמן לאהוב מאוד (וזה התחיל דווקא עם האלבום השני שלהם, Neon Bible), אבל האנרגיה שלהם והצליל המיוחד מחזירים אותי לעיתים קרובות.

רג'ינה ספקטור - Soviet Kitsch, 2004: בתוך אינפלציה אדירה של יוצרי סולו, רג'ינה היא, כנאמר ב"אלאדין", "היהלום שבתוך הגולמי". הניצוץ השובב הזה שבמוזיקה שלה עושה לי דברים טובים.



Radiohead - Kid A, 2000 / Amnesiac, 2001: הפרס ע"ש פינק פלויד ללהקה שהוציאה את אחד מהאלבומים הטובים של כל הזמנים (OK Computer) ואחריו הוציאה אלבום שהוא לא אכזבה בכלל, ואפילו מצויין ומפתיע לטובה.

Eminem - The Marshall Mathers LP, 2000: אני תמיד מרגיש גזען כשאני שומע את אמינם, כי אני מעדיף אותו על פני כל הראפרים השחורים (וגם על הלבנים, אפילו ונילה אייס!). אחד האלבומים העוצמתיים ביותר שיצאו בעשור.

פורטיסהד - Third, 2008: אחת הלהקות האהובות עלי. אני שמח שהם לא נתנו לעצמם לשקוע לתוך האגדה של עצמם.
מטאליקה - Death Magnetic, 2008: אני עדיין מופתע מכמה שאני נהנה מהאלבום הזה. מחכה בשקיקה להופעה.
Faith No More, 2009 - בלי אלבום, אבל איזה הופעה!

Norah Jones - Come Away With Me, 2000: ולו רק כי זה כיף לשים את זה ברקע כשעייפים. יפה, אבל לא שמאלצי.
Elliott Smith - Figure 8, 2000: סמית' מקבל את פרס "ניק דרייק" של שנות ה-90, אחד הפרסים היוקרתיים ביותר שאני יכול לתת. הוא חסר מאוד.



Sun Kil Moon -April, 2008: את מארק קוזלק, היוצר שמאחורי להקה זו, כמו גם Red House Painters, אני לא מפסיק לשמוע מאז שגיליתי אותו. לכן, הוא מקבל את פרס "תגלית העשור של יוסי קולסניקוב".
Bonnie "Prince" Billy - The Letting Go, 2006: אלבום יפהפה שרק נהיה יותר טוב עם כל האזנה נוספת.
Anneke van Giersbergen - Pure Air, 2009: פרס של כבוד לקול היפה ביותר ופרס-משנה למצויינות בקאברים. פרס שלילי לאחת העטיפות הגרועות של העשור.

Nevermore - This Godless Endeavor, 2005: המטאל בעשור החולף נטה הרבה פעמים לכיוונים מתוחכמים יותר וגלש למחוזות הפרוגרסיב לעיתים קרובות. מה שאני הכי אוהב בנוורמור זה הצליל הייחודי שהם מביאים למטאל שלהם.

Opeth - Deliverance, 2002 / Damnation, 2003: בעשור הזה אופת' עלו ממש לגדולה, ועם הזמן הם גם הולכים ומתרככים. שני האלבומים האלה, שיצאו במרווח של כמה חודשים, המחישו בצורה מושלמת את הדיכוטומיה במוזיקה של אופת', ומה שעושה אותה כל-כך מעניינת ומרגשת, היחסים בין הכבד לאקוסטי.



Tool - 10,000 Days, 2006: ולו רק בגלל אותה רבע שעה של התגלות דתית כמעט בשטוטגרט, גרמניה, בה הם ביצעו את Wings For
Marie.

Paradise Lost - Faith Divides Us, Death Unites Us, 2009: הפתעת השנה, מבחינתי, ואחד מאלבומי המטאל המצויינים של העשור (וגם אחד הקליפים היותר מטרידים של העשור).

Aimee Mann - Bachelor No.2, 2000: רוק משובח ואחלה מוזיקה לסרט (מגנוליה).
The Gathering - Souvenirs, 2003: גת'רינג מקבלים את הפרס ללהקה ששרדה את העזיבה של אנקה בכבוד וכן הפרס למפעל חיים.

גבע אלון - The Wall of Sound, 2007: זאת הייתה אהבה משמיעה ראשונה (שמעתי אותו פעם ראשונה בהופעה דווקא, לפני האלבום הזה, אבל מילא).

King Crimson - The Power to Believe, 2003: יום אחד אני אצליח לכתוב משהו על הלהקה הזו, אחת האהובות עלי, שאני אהיה שמח איתו. מוזיקה פרוגרסיבית אמיתית של המאה ה-21 (ואם אתם מכירים רק את האלבום הראשון שלהם, תתכוננו להפתעה מפחידה ומוזרה).

אלבום העשור, אותו היה לי קל לבחור, הוא Lateralus של Tool. הדיסק האהוב עלי של הלהקה האהובה עלי. מורכב, קצבי, מגוון, עם מלים אינטליגנטיות אך מרגשות. אחד האלבומים של כל הזמנים, מבחינתי.

דווין טאונסנד, עד כמה שאני יודע, לא הצליח עד כה ליצור אלבום לא מוצלח. הבן-אדם פשוט יצירתי, מוכשר ולאחרונה גם ממוקד לחלוטין. Addicted הוא השני בסדרה של ארבעה אלבומים שטאונסנד מוציא תחת השם The Devin Townsend Project, כשהוא בא אחרי Ki המצויין, שיצא מוקדם יותר השנה.

אין לי יותר מדי דבר חכמים לומר על האלבום הזה - הוא כמו רכבת הרים - כיף כיף כיף ומהיר, בניגוד ל-Ki המופנם יותר, שהיה בו יותר אמביינט. הסאונד הוא חומת סאונד כבדה ומתנשפת, גיטרות מנסרות וקצב שאפשר וכדאי לרקוד איתו. אנקה ואן-גירסברגן שרה ברוב האלבום עם טואנסנד, כשהקול שלה, שבדרך כלל תופס חזק את מרכז המוזיקה, נמצא יותר ברקע. גם כשהיא שרה לבד, המיקס לא נותן לה את הצלילות הרגילה שלה. העבודה הטובה שלה פה קצת מפצה על האלבום האחרון והמעפן שלה (In Your Room), שעושה רושם שנכתב בשביל להתקבל לאירוויזיון.

Bend it Like Bender

קיצר, האלבום הזה מעולה, מושלם לנהיגה או למשחק יריות מהיר. שווה לשמוע את כל האלבום בבית אחת, הוא זורם בשלמות משיר לשיר. אם חייבים לשמוע רק שיר או שניים, הייתי ממליץ על Supercrush! או על Universe in a Ball! (כל השירים באלבום מסתיימים עם סימן קריאה, לא אני המצאתי). המילים לא מסובכות מדי, אבל הן לא רעות, בגדול נראה לי מדובר על מבט לאחור על התמכרות ורצון לא לחזור לשם (מה שמאוד מסתדר עם הישירות והמיקוד של האלבום הזה) וכל מיני רעיונות מגניבים.

למרות שרציתי לקנות את האלבום בפורמט דיגיטלי, ולו רק כדי לתמוך בטאונסנד שממש התאהבתי במוזיקה שלו השנה, לא מצאתי דרך לעשות את זה (חוץ מאייטיונז, וזה לא ממש אופציה בשבילי), אז הזמנתי את האלבום בדיסק מהאתר שלו, 20$ (כולל משלוח), זה לא זול, אבל מגיע לו. מקווה שתהנו גם!

כתבתי את הקטע הבא בשביל פרוייקט של גיא חג'ג' מעונג שבת, שביקש שישלחו לו את הופעת החלומות שלנו. זאת אפילו תחרות נושאת פרסים, אבל אני חייב לומר שהדמיון שלי התחיל לעבוד במרץ כשקראתי את ההזמנה. הנה מה ששלחתי (לא יודע אם זה יתפרסם אצלו, אבל בינתיים, שיהיה אצלי):
 

הופעת החלומות שלי מתקיימת במצב התודעתי הרופף של החלום. קורט קוביין, בן 27 כמו שתמיד יהיה ומייקל סטייפ בגילו הנוכחי, אחרי שעבר את השיאים הרבים ש-R.E.M העפילו אליהם, מנגנים לעצמם ולמי שרוצה לשמוע אותם באזור פתוח קטן, תחום בבניינים בסביבה אורבנית קרירה ומעוננת מתישהו אחרי הצהריים. קורט מנגן על אותה גיטרה אקוסטית מהאנפלאגד וסטייפ נאלץ לחבוש כובע צמר ולנשוף על הידיים כדי להתחמם מעט.

ריח של גשם, קפה ועשן מכוניות או סיגריות באוויר. אנחנו באחת הפינות הפתוחות המעטות בין הסמטאות של שכונת נחלאות בירושלים, או אולי בפארק משחקים קטן בסיאטל. קוביין וסטייפ נינוחים על ספסל מכוסה גרפיטי. הם מחייכים, מחליפים משפטים בקול שקט ופתאום קורט מתחיל לפרוט אקורדים צלולים, סטייפ עוצם עיניים וההופעה הבלתי-אפשרית הזו מתחילה.

השיר הראשון לא מוכר לי, אבל הוא עצוב. מייקל סטייפ הוא אחד הזמרים היחידים שאני מכיר שבכל משפט, כל הברה שהוא שר יש רגש. כשקוביין מצטרף בפזמון, הכל פתאום ברור, מעגל נסגר. שני הקולות האלה היו אמורים לשיר יחד מזמן, תמיד.

עוד שיר חדש, שנכתב אולי לאלבום אקוסטי, סולו של קוביין. סטייפ נותן קולות רקע, פותח עיניים מדי פעם כדי להסתכל על קוביין, על השיער הבלונדיני שמתנפנף על הגיטרה הגדולה. אם אחד מהם יודע שאני שם, הם לא מראים זאת.

עוד שירים – חלקם מוכרים. Heart Shaped Box (סטייפ שר את הפזמון יחד עם קוביין, הוא נותן פירוש משלו למשפט "Hey, wait, I've got a new complaint”. שיר מ-Monster של R.E.M שמעביר בי רעד (Let Me In). הם עושים אקאפלה לשיר ישן של R.E.M.

הם עושים קאברים וצוחקים – לברוס ספרינגסטין, לפיקסיז ולביטלס. אני בוכה כשקורט קוביין שר את Yesterday ולא מפסיק גם אחרי שאני מתעורר.