הבלוג של יוסי קולסניקוב

רודריגו סאנצ'ס וגבריאלה קינטרו הם זוג גיטריסטים ממקסיקו (היום מדאבלין, אירלנד), שמבצעים קאברים ומוזיקה מקורית ואקוסטית ללא ליווי וללא מילים. יש להם סיפור סינדרלה יפה - הם ניגנו יחד בתחילת האלף במקסיקו בלהקת הת'רש מטאל Tierra Acida, שלא ממש המריאה. שניהם באו מרקע מטאלי, וגבריאלה אפילו ניגנה ב"המכשפות"! טוב, לפחות "המכשפות" המקסיקנית, יענו, Las Brujas. אפשר לקרוא עליהם עוד באתר שלהם.

האלבום הזה הוא אלבום הסטודיו הראשון והיחיד שלהם עד כה, ויצא ב-2006. קשה שלא לחשוב על ה-Guitar Trio (די-מאולה, פקו דה-לוסיה וג'ון מק'לפלין), עם העיבודים היפהפיים, המהירים והקצביים, אבל פה הם רק שניים, ולא נגנים שכבר ניגנו עם כל העולם ואישתו, אלא שני חבר'ה צעירים. גם מבחינה סגנונית יש קוי דמיון לגיטר טריו - בהשפעות הפלמנקו והמוזיקה הליטינית, אבל הם גם מושפעים מרוק ומטאל ולא מג'אז. הקאברים למטליקה ולד זפלין מטורפים ויפהפיים, וההשפעה של המוזיקה הכבדה נכנסת גם בקטעים מקוריים שלהם, אם זה בשימוש בבאס וקצב כבד ואם זה בריפים מורכבים. תשמעו את Diablo Rojo ("שד אדום"), זה פיוז'ן מקסים בין פלמנקו לרוק. Viking Man, שנכתב בהשפעת הומלס שהכירו בדנמרק בזמן שניגנו ברחוב, השאיר אותי פעור פה.

ביצוע ל-Diablo Rojo, בתוכנית של דיוויד לטרמן

זה יוצא דופן ומענג במיוחד לשמוע נגנים מומחים בתחום שלהם היום, שכל להקה שיש לה מקום להתאמן ישר מעלה את המוזיקה שלה למייספייס. רודריגו וגבריאלה חושלו בתנאים קשים, תוך אימון בלתי פוסק ותשוקה אמיתית ליצור משהו ולהבין את הכלים שלהם. האהבה למוזיקה כל-כך בולטת ביצירות שלהם, שהיא נדבקת לשומע. הם עובדים עכשיו על אלבום חדש, ואני מקווה שיום אחד יצא לי לראות אותם בהופעה חיה.

מכל הצמחים בגינה, הנענע היא בקלות השורדת והבריאה ביותר. המנגולד אולי גודל הכי מהר, אבל אין על הנענע בהשתלטות. אתם יכולים לראות מבט עילי של ההתפרסות שלה על העציץ, לצד הבצל, הרוזמרין והתרד ששתלטתי לידה. כל הנענע שאתם רואים יצאה משלושה ענפים קטנים ודקיקים שדורון נתן לי. הם היו מיובשים כאלה ודי מסכנים, והיה לי קשה להאמין שיצא מהם משהו, אבל עכשיו אני יודע שלא מפקפקים בדורון.

 אגב, למי שקורא את הבלוג בשביל המוזיקה - מצטער שלאחרונה פחות כתבתי ביקורות, אני מקווה לחזור לעצמי השבוע. זה מה שקורה כשעובדים כל הזמן ובאוטו המשדר של האייפוד נשבר וחייבים לשמוע רדיו. אלה היו שבועות חשוכים, אבל החל מהיום יש שוב משדר (טוב יותר! חזק יותר!), אז גם בנסיעות אוכל להקשיב למוזיקה בשביל לכתוב.

עד לא מזמן הייתי חולם הרבה על סוף העולם. האפוקליפסה, בצורות שונות. כמה פעמים זה היה הים שעולה על גדותיו, גלי ענק, ענני סערה וברקים. לפעמים זה היה הפצצות נפאלם, עולם שרוף ומת. בחלומות ניסיתי לברוח, יחד עם שאר האנושות, אבל עם הידע שהחורבן הוא בלתי-נמנע. רגע לפני שהפצצות היו נוחתות עלי, או הים מטביע אותי, הייתי מתעורר בבהלה.

הדרך הוא סוג של חלום כזה, פוסט-אפוקליפטי. האנשים אנונימיים, מדברים מעט וכשהם מדברים, הם מנסים להמנע מלומר משהו בעל חשיבות. כמו בחלומות שלי, גם בספר המוות של העולם הוא סוג של מטפורה, תפאורה שמבטאת הלך רוח מסויים, פחדים עמוקים ורדודים. יש סיפורים בהם סוף העולם הוא חלק מהסיפור. בדרך כלל, זה סיפור על השרדות, על ניצחון מול הבלתי-אפשרי. בהעמדה של סטיבן קינג, למשל, סוף העולם בא כדי ליצור את המאבק האולטימטיבי בין טוב לרע וליצור דמויות שחושלו במצב הזה, ושיש להן מטרה ברורה וגם הנהגה. השורדים בסיפורים תמיד חיים ולמרות הקשיים הנוראיים, צריכים לבנות מחדש את העולם הישן, או גרסא קצת שונה שלו. מצב דומה יש גם באני האגדה, על העיוורון, עולם המים, וול-אי ואפילו במשהו כמו מקס הזועם.

לא כאן. הדרך מציג בפנינו חורבן אמיתי ומלא, כמה שנים אחרי האירועים שהביאו את המצב למה שהוא. עולם שרוף, עטוף במעטה של עפר, צמחיה מתה, בעלי החיים נכחדו, לא ניתן לראות את השמש והעולם הולך ומתקרר. למעטים ששרדו אין תקווה, החיים שלהם סובבים סביב החיפוש אחר מזון, בעולם אפור ומת, שבו גם אנשים הם אוכל.

זאת רק התפאורה לסיפור של אב ובנו, שורדים, שעושים את דרכם לכיוון הים, כדי למצוא מקום חם יותר ולא למות מקור. מכמה איזכורים וכמובן מהרקע של מקארתי, ההרגשה היא שהסיפור ממוקם בארה"ב, אבל לא בהכרח. השמות היחידים של מקומות בספר הם בשלט נפול ובמסמכים הרוסים. האב מנסה לשכוח את העבר, ולחיות רק עבור בנו. הבן, חסר העבר וחסר העתיד, קיבל רק הד של העולם של אביו ולא שואל אף-פעם "למה" הדברים ככה. האבא לא מנסה מצדו להסביר, אבל הוא קרוע בין הנסיון לדעת איך הבן שלו מתמודד עם העולם הזה לבין הפחד ללמוד שהילד מקבל את הדברים כמו שהם, וחי בלי תקווה לשינוי ולשיפור. כשהילד כן מתווכח איתו על החלטות מסויימות, האינסטינקט הוא תמיד לשמור על הילד מהעולם, ורק אחרי זה להקשיב לרצונות שלו. הם ה"חבר'ה הטובים", ו"נושאי האש", אבל בשלב מסויים, הילד שואל את האב מה זה אומר בכלל ולאורך כל הסיפור מחפש אישורים שזה נכון.

אם ראיתם את ארץ קרה, של האחים כהן, הכרתם כבר את קורמאק מקארתי, בצורה מסויימת, שספרו No Country For Old Men הוא המקור הספרותי לסרט. בהדרך יש את אותו שקט מהורהר, תוצאה של כתיבה מאופקת ופיוטית. אי אפשר באמת להבין את המשמעות של ההרס המוחלט של העולם, אבל יש מטפורות ותיאורים בספר שנותנות לנו הזדמנויות להפנים קצת את ההשמדה הזו, בעיקר בדברים הקטנים, לאו דווקא בערים השרופות והעקומות או בגופות המוטלות בכל מקום. זה יותר בדברים ששרדו ובאנשים ששרדו.

הספר מושפע מהחיים של המחבר, כמובן. הוא יצא ב-2006 (ושנה מאוחר יותר זכה בפרס הפוליצר לספרות), כשמקארתי היה בן 73. היה לו אז (ועוד יש לו) בן צעיר, שלדבריו היווה את הבסיס לדמות הילד ולו הספר מוקדש, ומן הסתם הוא עצמו דמות האב. אני חושב שכל הורה חי את הפחד הזה לילדיו, ליכולת שלו לפרנס אותם ולעולם שהוא מוריש להם. הפחד של מה שיקרה להם כשהוא לא יהיה הוא אולי עצום, אבל גדול ממנו הפחד לאבד את הילדים. אני יודע שיום אחד, כשאהיה אבא, הפחדים האלה ילוו אותי כמו את מקארתי ואת הגיבור שלו.

שנה הבאה, אגב, נזכה לראות גרסא קולנועית לספר, בבימוי של ג'ון הילקוט ובכיכובו של ויגו מורטנסן, ליהוק לא רע לתפקיד.

אני לא נוהג לעשות פרסומת ואני גם לא שותה קולה, אבל הפרסומת הזו (שהיא אחת מסדרה של פרסומות דומות) כל-כך מצחיקה, שהייתי חייב להמליץ. :)
 

מתוך כל הסדרות הטובות שיש לביטורנט TV להציע לנו בסתיו המצויין הזה, האהובה עלי עד כה היא קליפורניקיישן. הסדרה הקטנה הזו, בלי הצילום הסופר-מלוטש, בלי תאורה מושלמת, בלי עלילות גדולות עם סיפורים גדולים ולקחים גדולים. הסדרה כבשה אותי עוד בעונה הראשונה, והעונה החדשה, אם זה אפשרי, טובה עוד יותר, ודופקת חשבון עוד פחות.

(מי שטרם ראה את העונה הראשונה עד סופה ומתכוון לעשות זאת, רצוי שיפסיק לקרוא כאן)

אחרי ה"Happily Ever After" של סוף העונה הראשונה, אנחנו פוגשים את האנק מוּדי, קארן ובקה חיים את החלום של היום שאחרי. ההמשך, כצפוי מהסדרה הזו, לא כל-כך צפוי. הדמויות בסדרה הזו הן העלילה, לדעתי. דמויות מלאות, עם מחשבות ועם אינטליגנציה, שלא מונעות רק לפי הסטראוטיפים עליהם הן מבוססות. הן יכולות ללמוד, להשתנות וגם להתחרט. דיוויד דוקובני נפלא בתור מוּדי. מה זה נפלא, הוא תפור על התפקיד, טבעי לגמרי ומחיה את הדמות. זה או שדוקובני הוא שחקן אדיר או שהוא בוחר דמויות שמתאימות לו כמו כפפה ליד, או שהוא עושה אותן דומות לו, או הכל יחד. פוקס מאלדר כמובן היה אחת הדמויות המעולות אי-פעם (ויחד עם סקאלי, הזוג הטלויזיוני הטוב ביותר, לדעתי, או לפחות אחד משלושת הטובים), ואני תמיד אחייך חיוך ענק כשאזכר בו ב"מופע של לארי סאנדרס", כשהוא מתאהב בלארי.

שאר השחקנים נפלאים גם הם, במיוחד מדלין מארטין שעושה את בקה, הבת של האנק, שממשיכה להתפתח כהילדה הטלוויזיונית הקוּלית יותר אי פעם (לא מפתיע, כשיש לך אבא שבדרך לבית-ספר אומר לך "Whatever you do, don't be another brick in the wall!", שורה גדולה), ואוון הנדלר, הלא הוא צ'ארלי ראנקל, שאני אומר לכם, הוא דמות המשנה עם הסקס-אפיל הגדול ביותר מאז ג'ורג' קונסטנזה. דמות נפלאה שנוספה העונה היא אשבי הגדול, הלא הוא קאלום קית' רני, לאובן המעולה מבטלסטאר גלקטיקה.

עוד דבר שמאוד בולט ומאוד מוצא חן בעיני בעונה הזו הוא האינטגרציה של מוזיקת רוק ומטאל בסדרה, לא רק כרקע אלא כגורם עלילתי ונדמה שגם השראתי. המוזיקה היא מעיין הנעורים בקליפורניקיישן - בקה וחברה המסתמן דמיין ספוגים בה, בין אם זה דת' מטאל חסר-מעצורים שממלא את הבית מהחדר שלה ובין אם זה טורנירי גיטר הירו בכל פרק. אשבי הגדול הוא מפיק רוק אגדי, שזנח את החיים הבוגרים עם אישה קבועה לטובת חיי הוללות ועשיית מוזיקה. הסיפור בין האנק לקארן מלא בהתייחסויות למוזיקה, למלים מתוך שירים, ובסוף הפרק הרביעי, יש את השימוש הטוב ביותר ב-Feebird של לינרד סקינרד אי-פעם. התוספת של הסמים הרבים וכמובן הסקס המופרע, נותנים לסידרה את השילוש הקדוש שלה של סקס, סמים ורוק'נ'רול, שהוא הלב שלה, שפועם בסינכרון עם לבן של הדמויות היפהפיות שבה.