עד לא מזמן הייתי חולם הרבה על סוף העולם. האפוקליפסה, בצורות שונות. כמה פעמים זה היה הים שעולה על גדותיו, גלי ענק, ענני סערה וברקים. לפעמים זה היה הפצצות נפאלם, עולם שרוף ומת. בחלומות ניסיתי לברוח, יחד עם שאר האנושות, אבל עם הידע שהחורבן הוא בלתי-נמנע. רגע לפני שהפצצות היו נוחתות עלי, או הים מטביע אותי, הייתי מתעורר בבהלה.
הדרך הוא סוג של חלום כזה, פוסט-אפוקליפטי. האנשים אנונימיים, מדברים מעט וכשהם מדברים, הם מנסים להמנע מלומר משהו בעל חשיבות. כמו בחלומות שלי, גם בספר המוות של העולם הוא סוג של מטפורה, תפאורה שמבטאת הלך רוח מסויים, פחדים עמוקים ורדודים. יש סיפורים בהם סוף העולם הוא חלק מהסיפור. בדרך כלל, זה סיפור על השרדות, על ניצחון מול הבלתי-אפשרי. בהעמדה של סטיבן קינג, למשל, סוף העולם בא כדי ליצור את המאבק האולטימטיבי בין טוב לרע וליצור דמויות שחושלו במצב הזה, ושיש להן מטרה ברורה וגם הנהגה. השורדים בסיפורים תמיד חיים ולמרות הקשיים הנוראיים, צריכים לבנות מחדש את העולם הישן, או גרסא קצת שונה שלו. מצב דומה יש גם באני האגדה, על העיוורון, עולם המים, וול-אי ואפילו במשהו כמו מקס הזועם.
לא כאן. הדרך מציג בפנינו חורבן אמיתי ומלא, כמה שנים אחרי האירועים שהביאו את המצב למה שהוא. עולם שרוף, עטוף במעטה של עפר, צמחיה מתה, בעלי החיים נכחדו, לא ניתן לראות את השמש והעולם הולך ומתקרר. למעטים ששרדו אין תקווה, החיים שלהם סובבים סביב החיפוש אחר מזון, בעולם אפור ומת, שבו גם אנשים הם אוכל.
זאת רק התפאורה לסיפור של אב ובנו, שורדים, שעושים את דרכם לכיוון הים, כדי למצוא מקום חם יותר ולא למות מקור. מכמה איזכורים וכמובן מהרקע של מקארתי, ההרגשה היא שהסיפור ממוקם בארה"ב, אבל לא בהכרח. השמות היחידים של מקומות בספר הם בשלט נפול ובמסמכים הרוסים. האב מנסה לשכוח את העבר, ולחיות רק עבור בנו. הבן, חסר העבר וחסר העתיד, קיבל רק הד של העולם של אביו ולא שואל אף-פעם "למה" הדברים ככה. האבא לא מנסה מצדו להסביר, אבל הוא קרוע בין הנסיון לדעת איך הבן שלו מתמודד עם העולם הזה לבין הפחד ללמוד שהילד מקבל את הדברים כמו שהם, וחי בלי תקווה לשינוי ולשיפור. כשהילד כן מתווכח איתו על החלטות מסויימות, האינסטינקט הוא תמיד לשמור על הילד מהעולם, ורק אחרי זה להקשיב לרצונות שלו. הם ה"חבר'ה הטובים", ו"נושאי האש", אבל בשלב מסויים, הילד שואל את האב מה זה אומר בכלל ולאורך כל הסיפור מחפש אישורים שזה נכון.
אם ראיתם את ארץ קרה, של האחים כהן, הכרתם כבר את קורמאק מקארתי, בצורה מסויימת, שספרו No Country For Old Men הוא המקור הספרותי לסרט. בהדרך יש את אותו שקט מהורהר, תוצאה של כתיבה מאופקת ופיוטית. אי אפשר באמת להבין את המשמעות של ההרס המוחלט של העולם, אבל יש מטפורות ותיאורים בספר שנותנות לנו הזדמנויות להפנים קצת את ההשמדה הזו, בעיקר בדברים הקטנים, לאו דווקא בערים השרופות והעקומות או בגופות המוטלות בכל מקום. זה יותר בדברים ששרדו ובאנשים ששרדו.
הספר מושפע מהחיים של המחבר, כמובן. הוא יצא ב-2006 (ושנה מאוחר יותר זכה בפרס הפוליצר לספרות), כשמקארתי היה בן 73. היה לו אז (ועוד יש לו) בן צעיר, שלדבריו היווה את הבסיס לדמות הילד ולו הספר מוקדש, ומן הסתם הוא עצמו דמות האב. אני חושב שכל הורה חי את הפחד הזה לילדיו, ליכולת שלו לפרנס אותם ולעולם שהוא מוריש להם. הפחד של מה שיקרה להם כשהוא לא יהיה הוא אולי עצום, אבל גדול ממנו הפחד לאבד את הילדים. אני יודע שיום אחד, כשאהיה אבא, הפחדים האלה ילוו אותי כמו את מקארתי ואת הגיבור שלו.
שנה הבאה, אגב, נזכה לראות גרסא קולנועית לספר, בבימוי של ג'ון הילקוט ובכיכובו של ויגו מורטנסן, ליהוק לא רע לתפקיד.