שיר ספונטני על החרם

18 ביוני 2010, 01:41 בנושא דעות

חרם = פחד
חרם = ענישה קולקטיבית
חרם = שנאה
חרם = השתקה = צנזורה

החרם יגמר
גלעד יחזור הביתה
בעזה תהיה כלכלה
יבוא שלום עלינו
חיילים ישרתו רק שנתיים

איראן תעבור גם מהפכה
החיזבאללה יפרוק את נשקו
ירושלים תזהר כמו עיר הברקת
ומהמגדלים של תל-אביב
תראו את הזריחה הגדולה של המזרח התיכון

אולי אז נפסיק להתחרות מי הכי צדיק
מי מת הכי הרבה
למי מגיע יותר
כי הוא קיבל פחות

זה יהיה מי נתן יותר
מי הגיע הכי רחוק
מי חי הכי הרבה
ואולי אז נתחיל להיות תמיד צודקים

שיזדיינו האמנים שלא באים
שיזדיינו הטורקים
שיזדיינו הפלסטינאים
שיזדיינו בשמאל
שיזדיינו בימין
שיזדיינו באירלנד
וגם בצרפת
ובספרד
ובאיראן וברזיל וונצואלה
שיזדיינו כולם
שיזדיינו עם הנפט שלהם
ועם הכורים הגרעיניים שלהם
ועם החינוך התורני שלהם
ועם הראליטי שלהם
וכל המציאות הזאת
כל המלים האלה
הרטוריקה וכל זה

אני אשמע פלייליסט משנות ה-90 ביוטיוב
ולא יהיה אכפת לי מכל זה (חוץ מגלעד)
כי כבר לא אכפת לי
כי זה כבר יותר מדי
אני אחשוב על בשר על האש
עוגת שוקולד עם ריבת חלב
וארים כוסית של וויסקי
לחיים

איקאה והנטיה היאפית של החיים המודרניים

27 באפריל 2010, 00:48 בנושא דעות

לפני שבועיים הייתי ב-IKEA בראשון עם אפרת וחבר שלי גיא, שביקש מאיתנו לבוא איתו. קודם כל, זה מראה כמה אהבה יש לי לבחור, כי באמת שאין הרבה אנשים בעולם שהייתי הולך בשבילם ל-IKEA.

כשהיינו שם, גיא אמר פתאום ש"החיים היום מכריחים אותך להיות יאפי". אני חושב שזה לא נכון, אבל זה מעניין, ספק מדאיג, שהוא חושב ככה. מה זה יאפי? איך שאני מבין את המושג, זה מישהו שמשתדל להיות באופנה, להבין מה הטרנדים ה"נכונים", בעיקר מבחינה חומרית, וללכת עם הזרם. אולי זאת לא ההגדרה המילונית, אבל אני חושב שזו הגדרה קולעת. או אפשר פשוט לומר "הדמות של אדוארד נורטון בחלק הראשון של מועדון קרב".

גם אם אתם לא חושבים שאתם יאפים, להסתובב באיקאה עשוי לגרום לכם לקנות דברים שבמבט לאחור, היה עדיף להשאיר לשבדים. הכל הרי נראה כל-כך יפה בחנות, כל-כך יושב טוב יחד, אבל לרובנו אין 5,000 ש"ח בשביל לרהט את חדר השינה או 1,500 ש"ח בשביל שולחן לסלון. ועדיין, היאפיות היא לא בקניה של רהיט כזה או אחר לדעתי, אלא בערכים שאנחנו נותנים לחפצים.

כשאין כסף, הערך של הדברים שונה לחלוטין מכשיש, אני יכול להעיד על זה מגוף ראשון. כשחשבון העו"ש שלך מרופד יפה עם איזה 20,000 ש"ח, שולחן מאיקאה ב-1,500 ש"ח עשוי להראות כמו הוצאה סבירה בשביל לסדר יפה את הסלון, אבל כשהבנק עושה לך טובה שהוא מגדיל לך את האוברדראפט, כל החזות של השולחן מסתכמת במחיר שלו.


כמה מילות חוכמה של טיילר דרדן

אני לא חושב שהחיים היום גורמים לנו להיות יאפים וגם לא הכסף שיש או אין לנו. אולי זה עניין של שיעמום, של קבעון מחשבתי שאומר שחייבים לקנות, חייבים חפצים. אז אני אומר - לא צריך. כשמדובר ברהיטים, בכל מקרה, קל מאוד היום למצוא דברים יפים יד-שניה. את הכסף עדיף לשמור לנסיעות. :)

על ענת קם ותופעת העדר הפוליטי

8 באפריל 2010, 16:31 בנושא דעות

זה מעניין לראות את ההבדלים בתגובות לפרשיית ענת קם ב-ynet לעומת אתר "הארץ". ב-ynet רוב התגובות הן בגנות "השמאל" ודורשות עונשים קשים לקם, בלאו וגם קוראים לסגירת עיתון "הארץ", בו עבד/עובד אורי בלאו, שקיבל את החומרים החסויים מענת קם.

ב"הארץ" לעומת זאת, יש הרבה תגובות בעד מעשיה של קם ונגד מה שהתגלה מחשיפת מסמכים מסויימים שהיא הדליפה. הביקורת שם היא כלפי המדינה, בגדול, ולא כלפי ענת קם ואורי בלאו.

עדר פה ועדר שם. ב-ynet זה לא חדש לראות הכללה של "השמאל". כל ביקורת כלפי המדינה היא מעשה שמאלנות. קריאות לשלום - שמאלנות. אקדמיה - שמאלנות. ב"הארץ" נדמה שמגיבים רבים עיוורים ברצון שלהם להיות "מערביים" ובעד חופש הדיבור, עד שכל שיקול אחר לא קביל בעיניהם.

אני אישית חושב שמה שענת קם עשתה היה שגוי לחלוטין, וזה לא מפתיע, לאור זה ששירתתי בצה"ל והסבירו לי את המשמעות והחשיבות של סיווג בטחוני. יש מקום לביקורת כלפי המעשים של המדינה, אבל הדרך הספציפית הזו לא נכונה. בשביל לבקר חייבים את המידע, זה נכון, אבל אני מאמין שבארץ כן יש ערוצים לביקורת בשביל מי שרוצה להשמיע אותה, גם אם זה הרבה יותר קשה מלהדליף אותה לעיתונאי.

אני גם חושב שהיא צריכה לשבת בכלא על פי דרישות החוק, אבל היא לא צריכה להיות מייצגת של "השמאל". ה"שמאל" הזה, אותו מגנים ב-ynet על בסיס יומיומי, לא קיים. יש אנשים קיצוניים, שבאידאולוגיה שלהם מתעלמים מהגיון בריא ואלו קיימים משני צדי הפוליטיקה. במקרה הזה, שלא כמו בדרך כלל, אני חושב שהרוב, המיינסטרים, הוא לא העדר, אלא הקיצונים, אלה שלא מספיק חושבים בשביל עצמם ומוכנים לקבל את הדעה המאוד מוטה של מישהו אחר, שכמובן מציג אותה בהתלהבות רבה. המציאות האפורה, מה לעשות, לא סקסית כמו הקיצוניות.

אוכל ומקום העבודה

5 באפריל 2010, 23:05 בנושאים דעות, אוכל

אוכל - הנה לכם סוגיה שקל להיות חלק מהעדר לגביה. הרי אין זמן, אין תקציב ואין כוח להשקיע בזה. בבית יתכן שיש מי שמבשל - בן/בת זוג, אמא, אבא, הפיליפינית, אבל בעבודה המצב שונה. האפשרויות הן: להביא מהבית, לצאת לאכול בחוץ, להזמין או לאכול בחדר-אוכל.

צריכה להיות גם אופציה חמישית - לבשל. הרעיון בא לי מצפיה בתוכנית החדשה של ג'יימי אוליבר, Jamie Oliver's Food Revolution (ותודה לעמרי שכתב עליה), בה הוא מנסה ללמד את התושבים בעיירה עם אחוזי עודף המשקל הגבוהים בארה"ב לאכול נכון. מי שראה את Super Size Me וסרטים דומים לא יופתע, אבל זה די מדהים מה אנשים מוכנים לאכול ולתת לאחרים לאכול.

המצב בארץ ממש לא כזה, אבל תמיד יש מקום לשיפור. חוץ מזה, זה לא רק עניין של בריאות - אני מבשל כל יום בבית, לפעמים שתי ארוחות, וזה תמיד משפר לי את המצב רוח וההפסקה הזו מהעבודה תמיד עוזרת לי לאפס את המחשבה ולחזור יותר מפוקס (וכמובן, פחות רעב). אז על מה אני מדבר?

או. שמח ששאלתי. אני מדבר על לבשל במקום העבודה. בואו ניקח חברה קטנה, זה תמיד יותר קל מבארגונים ענקיים. נגיד, 5-20 עובדים. במקום שכל העובדים האלה יאכלו בחוץ, שיבשלו לעצמם. כל יום מישהו אחר, או צוות אחר יבשל. זאת יכולה להיות הזדמנות מצויינת לאנשים שלא יודעים איך לבשל ללמוד ובשביל מי שכן יודע, להפגין את היכולת. אני בטוח שמי שילמד לבשל בעבודה, יהנה מזה גם בבית וגם משפחתו תהנה.

מבחינה לוגיסטית, אני חושב שזה בסופו של דבר גם משתלם. נגיד, בשביל 10 אנשים, שכל אחד מהם כרגע קונה ארוחה בכ-30 ש"ח (או מקום העבודה קונה/מסבסד לו), מדובר על 300 ש"ח. תסכימו איתי שב-300 ש"ח אפשר להכין אחלה ארוחה ל-10 אנשים. ולא החזה עוף היבש עם האורז והסלט המגעיל או הפסטה מלאת השמן שמזמינים בדרך כלל, הבשר שנראה כמו סוליה של נעל מחדר האוכל או ההמבורגר והצ'יפס הטעימים אך המשמינים מהבורגר שבמסעדה ליד.

על הלוגיסטיקה מתגברים, בכל אופן. לא צריך להיות מנתח מוח או מהנדס בכיר כדי להסתדר עם זה - קונים תנור עם כיריים, מקרר וקצת כלים, זה הכל. אם יש את מי לשלוח לקניות, מה טוב. אם לא - מישהו ילך לקניות. אני לא חושב שיש עובדים כל-כך חשובים שאי-אפשר לוותר על שעתיים מזמנם בשבוע לטובת הכלל. בסופו של דבר, אנשים יוכלו לצפות לשעה-שעתיים האלה שהם יכולים להתעסק עם משהו שהוא לא עבודה, להנות מלעשות את הדברים יחד וגם לקבל מחמאות בסוף.

יאללה - דגים על המחבת, שקשוקות, פסטות טריות, פשטידות ואפילו מנגל. בשביל עובדים שמחים יותר, ממוקדים יותר ובריאים יותר.

 

איך לא להיות חלק מהעדר

5 באפריל 2010, 18:50 בנושאים דעות, ארס-בלוגיקה

בחודשים האחרונים, יתכן שמישהו שם לב, הבלוג הזה לא היה פעיל במיוחד, בחפיפה מעט עם שאר החיים שלי. כמעט בכל פעם שהתחלתי לכתוב משהו, אחרי ההתלהבות של הפסקה הראשונה או השניה, אני עוצר, חושב "מה הטעם, למה שמישהו יהיה מעוניין לקרוא את זה?", מוחק ועוזב.

הבלוגים שאני אוהב לקרוא הם אלו עם הערך המוסף, אלה שאני יכול ללמוד מהם משהו, להכיר מישהו, לחוות דברים חדשים. בגלל זה אני אוהב (אהבתי?) לכתוב על מוזיקה טובה ולפרסם תמונות שאני מצלם. אני בטוח שזה נחמד לחלק, אבל אני לא יודע אם זה נותן משהו אמיתי. לכן, אני רוצה לשנות קצת את הנושא של הבלוג, בעיקר בשבילי - כדי להחזיר לי את החשק לכתוב, אבל גם כדי לדעת שמה שאני כותב יכול לשפר למישהו את החיים, אפילו במעט. אני יודע, שאיפות גבוהות, אבל למה לעזאזל לא.

הנושא, אליו אנסה להצמד בגדול, הוא "איך לא להיות חלק מהעדר". כי להיות חלק מהעדר משמעו לתת לאחרים להכתיב לכם מה לעשות ואיך לחיות, וזה אף-פעם לא בריא. כי לחשוב בשביל עצמך זה מספק ונותן הרגשה של הישג וזה נותן מרץ. כי כל אחד רוצה לשנות משהו. ברגע שאין מה לשנות ולשפר, כשהכל מושלם, הכל משעמם (אבל לדעתי, אין דבר כזה, שהכל מושלם).

מקווה שאצליח להתנער מהאדישות והקפאון שהייתי תקוע בהם בחודשים האחרונים ואמצא את הקול שלי חזרה. יאללה, ברעל.