הבלוג של יוסי קולסניקוב

R.E.M הייתה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי. הקסטה הראשונה שקניתי בכסף שלי הייתה Automatic For The People והדיסק הראשון היה האלבום הבא שלהם, Monster. לא נולדתי בזמן כדי לשמוע אותם דוחפים את הרוק האלטרניטיבי שלהם לתוך הדיסקו, הפופ המסטיקי והפופ הגותי של שנו ה-80, אבל אני יודע את הסיפור על איך ש-R.E.M כאילו טילטלו את עולם המוזיקה עם הרוק החדש והמעניין שלהם. כל זה טוב ויפה ואני לא פוסל את זה, אבל לטעמי המוזיקה הטובה ביותר של R.E.M באה דווקא כשהם עצרו קצת בתחילת שנות ה-90, לקחו כלים אקוסטיים ויצרו את Out of Time ואת Automatic For The People. הראשון מלא בסינגלים יפהפיים ולוקה במניה-דיפרסיה - משמחה ומסיבות לשירים מופנמים ושקטים. השני קוהרנטי, עשיר בצלילים, מצליח להיות שמח, עצוב, נוסטלגי, אנרכיסטי, משפחתי ועוד ועוד, כל זה בלי לנסות קשה מדי.

מאז שתי ההצלחות האדירות האלה, R.E.M הוציאה עוד אלבומים טובים, אבל לא באותה מידה (לדעתי, כמובן), ולמרות שהם עדיין התנסו עם הצלילים, השירה והאפשרויות הרבות, באלבומים האחרונים (הייתי אומר, מאז Up מ-1998) הצליל יותר גנרי, יותר מנסה להיות מצליח ופחות מעניין. יכול מאוד להיות שזה קשור לחוזה הענק שלהם עם סוני, בו הם קיבלו 80 מליון דולר, הסכום הגדול ביותר שלהקה קיבלה עד אז בשביל חוזה הקלטות. עם כזו כמות של כסף, למה להתאמץ בכלל?

באלבום האחרון, Accelerate, הלהקה בחרה לחזור קצת לסאונד שלפני האלבומים האקוסטיים של תחילת שנות ה-90, קצת יותר ל-Reckoning או Document, לאו דווקא Green, שהיה עדיין רוקיסטי, אבל עם צליל קסום משהו, כאילו הוא היה נוסטלגי ברגע שיצא. שם האלבום כמובן אומר את הכוונה של הלהקה - להאיץ את המוזיקה (אם נניח בצד מטפורות אפשריות, כמו מהירות החיים וכו'). זה נכון בחלקים של האלבום, אבל לא בכולו, הרי זה עדיין R.E.M ולא גרין דיי או זוועה מהסוג הזה.

השיר הראשון של האלבום, Living Well is The Best Revenge, מקיים את ההבטחה להאצה ומספק שיר רוק מהיר, סך הכל קליט (אבל לא להיט רדיופוני), הם הרמוניות קוליות שמייק מילס כרגיל מספק ברקע לקולו האדיר של מייקל סטייפ ומסר חיובי. הקצב המהיר נשמר עוד שני שירים (טובים, כיפיים, אבל לא מדהימים), ואז סוף סוף אפשר לקחת קצת אוויר עם Hollow Man, שמתחיל ברכות עם פסנתר ושירה רכה של סטייפ. אחרי חצי דקה גם הוא מאיץ, אבל אז הוא הופך לשיר חשמלי יותר, קצבי יותר וקליט יותר.

השיר שאחריו, Accelerate, לא ממש מעניין לטעמי. עוד שיר רוק לא מגוון. הוא מייצג יופי את מה שהם (כנראה) רצו להעביר באלבום הזה - שהם עדיין מהירים, שהם להקת רוק, אבל מזל שהוא לא מייצג את כל מה שיש באלבום הזה, כי כנראה לא הייתי כותב עליו אם זה היה המצב. Until The Days is Done, שבא אחריו, הרבה יותר מעניין, רך, אקוסטי, הם מנגינה טובה ורגש, שמאוד חסר בשיר הקודם. אדלג רגע על Mr Richards, שהוא שיר נחמד אבל בסך הכל די סטנדרטי, ואכתוב על Sing For The Submarine, השיר האהוב עלי האלבום. זה שיר אר.אי.אמי קלאסי, מיוחד, עם שירה מצויינת של סטייפ. יש בו את כל האלמנטים של שיר טוב של הלהקה - גיטרה מעניינת של פיטר באק, השירה האינטימית של סטייפ וההרמוניות של מייק מילס. אולי מה שגרם לי להתאהב בשיר הזה היה הביצוע האקוסטי שלו בתוך סילו בבלוג La Blogotheque. (שווה לראות ולשמוע את כל הקטעים, כמובן):

 

 

הצפיה בביצועים האקוסטיים האינטימיים האלה מחזקת את הדעה שלי ש-R.E.M טובים יותר בביצועים אקוסטיים. פיטר באק ומייק מילס עצמם חושבים ש-Automatic For The People היה האלבום הטוב ביותר שלהם, אז למה לא בעצם? לדעתי אם הם היו מאטים במקום להאיץ ועושים אלבום אקוסטי במקום חשמלי, המוזיקה הייתה הרבה יותר טוב ומעניינת. יש לי את אותה דעה לגבי פרל ג'אם, אחרי אלבום הסולו של אדי וודר לפס הקול של "Into The Wild", אבל במקרה של פרל ג'ם הסיכוי הרבה יותר נמוך שזה יקרה.

בסופו של דבר, Accelerate הוא אלבום טוב, כיפי ומעניין, אבל לא מהטובים שלהם. הוא אולי טוב יותר מהאלבומים היותר פופיים שלהם משנות ה-2000, אבל לא יודע, אולי האצה זה לא בדיוק מה שחסר ל-R.E.M, אלא מבט פנימי יותר אל הדינאמיקה המושלמת שהם מצאו פעם בין הרוק לשקט. אולי כיוון אקוסטי יותר זה מה שיביא את זה ואולי לא. בכל אופן, זאת עדיין R.E.M וכמו כל אהבת נעורים אחרת, תמיד תהיה לה פינה חמה בלב שלי.

ה-RIAA הוא לא גוף שהייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה. הוא מהבריונים שבסמטה אפלה הייתי נותן להם את כל הכסף שלי ומקווה שלא יקחו את החיים שלי גם. איגוד תעשיית ההקלטות של אמריקה, בעיוות ציני של המציאות, אמור לייצג את האינטרסים של מוזיקאים ואמנים אחרים שעובדים מול קהל.

הסיפור הנוכחי הוא של ג'ואל טננבאום, סטודנט לדוקטורט בפיזיקה בן 25 מבוסטון, שנתבע ע"י ה-RIAA בגלל שיתוף של 30 שירים בקאזה בתחילת העשור. הוא נמצא אשם ובשבוע האחרון קיבל קנס של $675,000, $22,500 דולר לכל שיר. שירים יקרים יש לחברות התקליטים הגדולות של ארה"ב. טננבאום הוא השני שנמצא אשם וקיבל עונש כזה בגל התביעות של ה-RIAA, כל שאר הנתבעים בחרו להגיע לפשרה ולשלם כמה אלפי דולרים בשביל לשכוח מזה.

אוקיי, אז הוא שיתף קבצים, שזו עבירה, נתפס, שזה חוסר מזל, נשפט ונענש. יש הטוענים שזה מעשה גניבה ויש לו מזל שהוא לא בכלא. הטוענים האלה הם כנראה או מיעוט או שייכים לדור אחר. כי אם הורדה ושיתוף של קבצים זה עבירה על החוק, הרי שרוב האנשים שאני מכיר הם עבריינים. ואם כל האנשים האלה היו צריכים לשלם כמה אלפי דולרים לכל שיר שהם שיתפו, היה לנו משבר כלכלי חמור הרבה יותר מזה של שוק המשכנתאות וההלוואות הנוכחי.

מעבר לעניין הכלכלי, שהוא כמובן בלתי-אפשרי, עצם הרעיון שכולנו עבריינים מפחיד. לפעמים אני סובל מגלי פארנויה קיצונית, כנראה בגלל צירוף של חוויות בתקופת הצבא ובגלל סיפורים ששמעתי, ואני מודע לעניין ומשתדל להתמודד, אבל כמו שכל פארנויד אמיתי יגיד (ויתכוון לזה) - אם אתה פארנויד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך. אם כל אחד מאיתנו הוא כנראה-עבריין, הרי שברגע שתעשו משהו שלא ימצא חן במישהו, ויהיה זה פקיד בביטוח לאומי, שוטר תנועה, שכן עצבני, אקס קנאי או כל מישהו אחר שיש לו משהו נגדכם, סביר להניח שיש דרך להאשים אותכם במשהו. ובטח יש לכם קנסות שלא שילמתם, נכון? דו"חות חניה? חובות לעיריה? מה עם האגרה? הנה לכם עוד סיבה טובה ומיותרת לחלוטין לחשוש לכיסכם.

בקשר לעניין בצבא - 10 ימים בכלא בגלל שתיית בקבוק בירה בבסיס, כליאה באגף הסגור בכלא 4 בגלל מחשבות אובדניות, מפגש עם שיא האפתיה והאטימות הצבאית, שבמדינה שבדרך כלל נשלטת ע"י גנרלים, היא מנת חלקו של הממשל, דבר שמחלחל כמובן גם לפקידים, פקידות וכל אחד אחר שנדפק חזור ודפק ע"י אנשים בדיוק כמוהו או כמוה, שנהנים מדי פעם להיות אלה שדופקים ולא שנדפקים. מכאן הפחד הגדול ביותר שלי - אובדן החופש, שבא הרבה לפני הפחד מאובדן הבריאות. ומכאן, כמובן, הפחד להחשב כעבריין, והופ השתחררנו מהצבא וחזרנו לנושא של שיתוף הקבצים.

סביר להניח שאתם מורידים פרקים של סדרות, כדי להיות מעודכנים ולא לצפות בפרסומות מטמטמות. סביר גם כן שמדי פעם אתם רואים סרט שהורד באינטרנט בצורה לא חוקית או נצרב מחברים, כי ביקור בקולנוע עולה בערך 100 ש"ח ואנשים מדברים, פלאפונים מצלצלים וזה לוקח זמן ותכנון. כמובן, אתם בטח מורידים את האלבומים שאני ממליץ עליהם בבלוג, כי את רובם לא ניתן לקנות בארץ ואולי אין לכם תקציב לקנות כמה דיסקים בעלות של $15 דולר כל אחד בחודש. זאת עובדה בשטח שרובינו עושים את זה אבל רובינו גם פוחדים, בצדק, להודות בזה. אני אישית מאוד אוהב לקנות אלבום של להקות קטנות שמוכרות בצורה עצמאית, או שמוכרות בהופעות, אני גם קונה חולצות והולך לכל ההופעות שאני רק יכול (אפילו רציתי לקנות כרטיסים ב-1200 ש"ח ללאונרד כהן, אבל לא הספקתי). המנטליות היא לא של עבריין, אבל אם תיאורטית הייתי מוריד קבצים (רק תיאורטית. אני, להוריד מוזיקה? מה פתאום. אני אוהב מוזיקה ויורק על הגנבים שדורסים את האמנים המסכנים. פוי!), זה מה שהייתי.

לאן אני חותר, אתם בטח כבר שואלים את עצמכם. לתקווה שיום אחד הורדת מוזיקה לא תהיה משהו שצריך להסתיר ולא משהו שעשוי להפליל אתכם ולהרוס לכם את החיים, כמו שקרה לג'ואל טננבאום. תקווה שחברות התקליטים יפלו, ילכו ולא יחזרו וישחררו את עולם המוזיקה מהעול שלהן. התקווה גם שלא תקנו עוד דיסק של חברה גדולה בחיים, כי הן את הכסף עושות כבר מתביעות של אנשים שרצו לשמוע ולשתף מוזיקה. עם ה-$675,000 אפשר לעשות הרבה דברים, אבל לשלם לאמנים שכתבו את השירים, כנראה שלא. למרבה האירוניה, אחד השירים ברשימה של טננבאום (5 שירים ראשונים, 25 נוספים) הוא "The Perfect Drug" של Nine Inch Nails, שנכתב ע"י טרנט רזנור, אחד הקולות היותר חזקים לשחרור המוזיקה באינטרנט. לא כל השירים היו בטוב טעם כזה, אבל עדיין בחור כלבבי ואני מקווה שהוא ימצא דרך לצאת מהבוץ המגעיל הזה.

אם לסכם את ההופעה הזו במילה אחת: קצר. אם בשתיים: קצר ולעניין! היה אדיר, גם אם ההופעה הייתה בערך שעה בלבד, כל דקה הייתה בזהב. נהניתי מכל רגע - הסאונד היה לא פחות ממושלם, אף על פי התלונות של הלהקה על פידבק, זה היה כנרא משהו שהם שמעו אצלם בלבד, כי בקהל שמעו הכל בצורה צלולה, האיזון בין הבאסים לצלילים הגבוהים היה מושלם ושמעו את וורל דיין, הזמר, מעולה.

ההופעה נפתחה עם This Sacrament מתוך The Politics of Ecstasy (מ-1996) שהוא שיר לא רע והמשיכה עם אחד הטובים בביצוע מטורף - The River Dragon Has Come מ-Dead Heart in a Dead World האדיר. הם כנראה הכי אוהבים את האלבום הזה, כי ממנו עשו הכי הרבה שירים, למרות שמאחוריהם התנוססה העטיפה של This Godless Endeavor, האחרון שלהם מ-2005. חוץ מ-Dragon היו The Heart Collector ההמנוני, שהוקדש לנשים הישראלית (ושבגללו אני קצת צרוד עכשיו), Dead Heart in a Dead World עצמו, עם הפתיחה הווקלית המעולה, Narcosythesis, Inside Four Walls ו-The Sound of Silence. מתוך This Godless Endeavor היו רק Born ו-This Godless Endeavour. הם שניהם היו מצויינים, אבל היו כמה שממש חסרו לי מהאלבום הזה, שהוא אחד האהובים עלי - Final Product ו-Sentient 6. נו מילא.

על הביצועים - וורל דיין קודם כל אדיר גם במציאות, יש לו אחלה נוכחות, אחלה קול עם מלא רגש וטווח צלילים  אדיר ואם זה לא מספיק, גם חוש הומור. ג'ף לוּמיס, הגיטריסט, נתן סולואים יפהפיים ומעניינים וכמובן נתן בראש חזק. זה צפוי שלהקה כזו תהיה מצויינת בהופעה, אז לא ארחיב בנושא. ביחידת הקצב, ג'ים שפרד הבאסיסט וואן וויליאמס היו מעולים, גם הם ונתנו את כל מה שהיה להם.

המקום היה נפלא - יש לי זכרונות טובים ממועדון התאטרון בעבר וגם הפעם לא התאכזבתי. לא היה צפוף מדי וכשעמדתי לא ליד הבמה, אפילו נהניתי מהמזגן, למרות החום. היה מקום מצויין לפוגו בקטעים הכבדים יותר - רק שמומלץ לנסות בלי מצלמה ששווה כמה וכמה אלפי שקלים עליך. זה אכן מה שעשיתי, כשהשארתי אותה לטל לכמה דקות והלכתי לפרוק קצת מרץ עם עוד כמה מתלהבים, שניצלו את העובדה שאני שוקל כמו נעל של מטאליסט ממוצע, והתמסרו בי לצלילי I, Voyager המטורף, שלא במקרה היה אחד השירים האהובים עלי בהופעה.

ההופעה הסתיימה בהדרן עם שני שירים - Seven Tongues of God, שפותח את The Politics of Ecstasy, שהיה אדיר ולבסוף הקאבר ל-The Soud of Silence של סיימון וגרפאנקל. דיין סיפר על איך שהאחיות שלו הכריחו אותו לשמוע מוזיקה מהסיקסטיז כשהוא גדל, וסבר שפול סיימון כנראה לא מת עליהם (לא נראה לי), ואז באירוניה הוסיף שבטח לא ידענו שהשיר הזה כל-כך חזק (loud). ואכן חזק! זה היה אחד מהשירים היותר כבדים בהופעה. דיין שכח את המילים כנראה באמצע, אז הוא חזר על הבתים הקודמים, שהיה משעשע, אבל עדיין היה אחלה.

מקווה שהם יחזרו לישראל בשנה הבאה, עם מוזיקה מהאלבום החדש שבדרך ועם קצת יותר שירים!

אחרי שנה של היכרות עם המוזיקה שלהם, הפכה נוורמור לאחת מלהקות המטאל האהובות עלי אי-פעם. התחלתי לשמוע אותם שנה שעברה, לקראת פסטיבל אנת'ם שבינתיים התפוגג באדי רעילים של אכזבה ומרירות. לפחות משהו טוב יצא מהפיאסקו ההוא.

שלא כמו 2008 המאכזבת, 2009 מקיימת את רוב הבטחות המטאל שהשנה הקודמת הפרה - בשבילי זה התחיל עם פרדייס לוסט והמשיך עם דרים ת'אטר. לצערי, לא יצא לי להגיע להופעה של Down, שהבנתי שהייתה מצויינת. נוורמור, שמופיעים פה ביום שלישי הבא, הולכת להיות ההופעה הטובה ביותר עד כה, לדעתי. מקווה שהסאונד יהיה טוב יותר מבפרדייס לוסט, זאת תמיד סכנה במקום סגור, אם כי עד עכשיו היו לי חוויות טובות במועדון התאטרון (פורקיופיין טרי, אופת', נקמת הטרקטור).

אני מבסס את הדעה בקשר להופעה על הדיוידי הזה, שיצא בשנה שעברה והשאיר אותי פעור פה. הוא צולם במקום שנראה באותו סדר גודל כמו התאטרון (ה-Zeche בבוקום, גרמניה), ומציג איכות הופעה ואיכות סאונד מדהימים. בחירת השירים היא מכל אלבומי הלהקה פחות או יותר וזה נשמע כמו אוסף של הדברים הטובים והפופולריים ביותר שלהם. זה מתחיל עם Final Product ו-My Acid Words המהירים מתוך This Godless Endeavor, האלבום האדיר והאחרון שלהם עד כה, מ-2005. משם הם חוזרים אחורה לאלבום הראשון שלהם, Nevermore, מ-1995, עם What Tomorrow Knows ו-Garden of Grey. המארז כולל שני דיוידיים, הראשון הוא ההופעה הזו בשלמותה והשני כולל קטעים מהופעות שונות. אני אכתוב על הראשון בלבד.

The River Dragon Has Come

איכות הסאונד, כמו שהזכרתי, הוא תענוג ואפילו עוד יותר תענוג ב-5.1. לעומת זאת, עריכת הוידאו נוראית. נראה שלקחו חאפר שהתמחה בשנות ה-80 ב-MTV וחושב שכמה שיש יותר חיתוכים - יותר טוב. יש הרגשה של קליפ גרוע ובא פשוט לעצור את המצלמות והחיתוכים ולראות שתי דקות רצופות של זווית רחבה, רק להבין מה קורה על הבמה. יש המון צילומים שמחמיאים לחברי הלהקה, אבל לא מספיק של הלהקה כולה.

משמיעת האלבומים של הלהקה כבר חשבתי שוורל דיין, הזמר, מוכשר, אבל עכשיו אני בדעה שהוא אחד מקולות המטאל האהובים עלי - הוא כבד בלי לצרוח, מלא רגש בלי להיות מלודרמטי ואם זה לא מספיק, הוא כותב אחלה מלים ושר אותן בכוונה מלאה. הוא אדיר במיוחד בפתיחת הא-קפלה של Dead Heart in a Dead World:

דיין לא לבד, כמובן - כל חברי הלהקה מצויינים. זאת לא הייתה להקת מטאל טובה בלי מתופף חייתי, וואן וויליאמס בהחלט עומד בתקן, הוא ממש מתבלט בדיוידי. הסולואים של ג'ף לומיס, הגיטריסט, טובים לא פחות בהופעה מבאלבומי הסטודיו

הדיוידי נגמר עם השיר הראשון והשיר האחרון מתוך This Godless Endavor - Born ואחריו לסיום This Godless Endeavor עצמו. אם בחירת השירים תהיה דומה למה שהולך בדיוידי הזה, שאלוהי המטאל ירחם על מועדון התאטרון ב-28.7.09, כי זה הולך להיות חורבן טוטאלי של המקום.

אפשר לשמוע עוד בדף המייספייס של הלהקה

טרנט רזנור, הגאון שמאחורי Nine Inch Nails, כותב עצות שימושיות למוזיקאים מתחילים. הוא בעיקר ממליץ למוזיקאים שמעוניינים להצליח בכוחות עצמם להשתמש בכל מה שהאינטרנט מציע ולתת מוזיקה בחינם כדי להחשף לציבור.

כבונה אתרים, מאוד אהבתי את זה:

"Remove all Flash from your website. Remove all stupid intros and load-times. MAKE IT SIMPLE TO NAVIGATE AND EASY TO FIND AND HEAR MUSIC (but don't autoplay). Constantly update your site with content - pictures, blogs, whatever."

בכלל, לאחרונה רזנור כותב ועושה דברים מדהימים. האתר של ניין אינצ' ניילס הוא דוגמא ומופת לאתר של להקה.