הבלוג של יוסי קולסניקוב

אפרת צילמה את התמונות, אני לא הלכתי להופעה - פשוט לא יכולתי אחרי ששמעתי את האלבום החדש שלו, עם כל ההערכה שיש לי אליו. בכל אופן, היא נהנתה מאוד מהשירים הטובים שהוא ביצע בהופעה (סולו, סאונדגרדן, Temple of The Dog, Audioslave). עכשיו מחכים ל-Nevermore עוד כמה שבועות ולפיית' נו מור בספטמבר!

צפוף. חם. סולואים. ברוכים הבאים להופעה של דרים ת'אטר בישראל, 2009.

קודם כל, רציתי לאשר בשביל כל מי שלא היה ותהה - מייק פורטנוי הוא לא כינוי למכונת תיפוף ממוחשבת, אלא בן-אדם אמיתי, אפילו נראה אחלה בן-אדם. פטרוצ'י, אני עדיין לא בטוח אם הוא לא מכונה...

הצפיפות הרבה בהופעה הקשתה עלי בהתחלה להנות מהמוזיקה. כיוון שהגעתי מוקדם, התיישבתי לחכות במרכז, די קרוב לבמה. כבר בהופעת החימום של להקת "אפרת" היה צפוף מדי, מסריח ולא נעים. לגבי להקת החימום עצמה - לא הבנתי את הסיפור. זאת ההופעה הראשונה של הלהקה הזו, שעושה שירי רוק/מטאל/פרוגרסיב סטנדרטיים, לא מעניינים במיוחד. כנראה שיש שם איזו קומבינה עם דרים ת'אטר, אבל לא משנה.

דרים עלו לבמה לקהל משולהב, שאגות שמחה ושיר שאני לא מכיר, כנראה מאחד האלבומים האחרונים. היה די נחמד, אבל עוד יותר נחמד היה כשהם עברו לשירים מוכרים יותר - Beyond This Life מ-Scenes From a Memory ו-Take The Time מתוך Images And Words, אלבומם השני המופלא. היה גם את Rite of Passage מתוך האלבום החדש, שנשמע נחמד סך הכל, Erotomania, Voices, The Spirit Carries On, As I Am, Pull Me Under. היה חלק מ-Metropolis Pt 1 המדהים, Learning To Live ובהדרן היה חלק מ-A Change of Seasons, כשאיפשהו שם היה גם דו-קרב של סולואים בין פטרוצ'י הגיטריסט לרודס הקלידן, שהיה חמוש במעין אורגן בצורת גיטרה. בסוף הדו-קרב המגניב הם פרצו ב"הבא נגילה", שהיה נחמד מאוד.

בסך הכל, הייתה הופעה טובה, כצפוי מלהקה ברמה כזו. השירים עצמם טובים, במיוחד בקטעים האינסטרומנטליים, אבל נוטים להגרר לסולואים אין-סופיים, במיוחד של פטרוצ'י, שבהופעה חיה כנראה אין מי שיעצור אותו. הוא נגן מדהים, כיף לראות אותו ולשמוע אותו, אבל הדבר היחיד שהוא לא טוב בו זה איפוק. פטרוצ'י, אם אתה קורא את הבלוג הזה - תן קצת מרווח בין הצלילים, אתה תודה לי אחרי האלבום הבא. אם אתה כבר בקטע, עוד עצה קטנה - לא חייבים סולו יותר מפעם אחת בשיר.

ג'ון מיונג היה עונג אמיתי לראות על הבאס - הסולואים שלו הם אחד הדברים האהובים עלי בדרים ת'אטר. הוא ופורטנוי כיחידת קצב הם החלום הרטוב, המזיע והבועט של כל להקה כבדה. פורטנוי הוא אמנם לא מכונה, אבל הוא נשמע ונראה כאילו הוא חלק מהתופים. הוא פשוט שולט בהם בצורה מוחלטת. באיזשהו שלב הוא התחיל להעיף את המקלות למישהו מהצוות הלוך-חזור, כל פעם מקל אחד, תוך כדי שהוא ממשיך לתופף בצורה מושלמת, נראה לי ב-Erotomania.

לסיכום - הופעה טובה מאוד מבחינת מוזיקלית, לא משהו מבחינת תנאים, בחירת השירים הייתה בסדר, אם כי נורא היה חסר לי Home מתוך Scenes From a Memory, השיר האהוב עלי שלהם. קצת התאכזבתי שהם לא עשו את כל A Change of Seasons, אבל זה כמו להתלונן שאין קצפת על העוגה אחרי ארוחה במסעדה מצויינת. לא ההופעה הטובה ביותר שהייתי בה, אבל סך הכל היה כיף.

שילוב לא צפוי אבל אחד הטובים והמדהימים ביותר שיכולים להיות, לדעתי. המוזיקה המדהימה של דווין טאונסנד יחד עם הקול של אנקה? במלים של קליי דיוויס - שיייייייייייייייייט. הם גם הקליטו שירה לאלבום הבא של טאונסנד, Addicted, וגם כתבו חומרים לאלבום הבא של אנקה. מוזיקה מעולה בדרך!

הבלוג  של אנקה

מה קורה ללהקה מעולה עם אחת הזמרות הטובות בעולם, כשהזמרת עוזבת? הייתי פסימי, כי למרות שהגת'רינג הייתה להקה טובה גם לפני שאנקה ון גירסברגן הצטרפה אליהם ב-Mandylion, יחד איתה היא הייתה אחת הלהקות הטובות והמעניינות אי-פעם, לדעתי. שני האלבומים המצויינים שאנקה הוציאה מאז נפרדה מגת'רינג רק הבליטו את ההפסד של החבורה ההולנדית.

אחרי חיפושים לא מעטים, סיליה וורגלנד הנורבגית מלהקת המטאל Octavia Sperati תפסה את מקומה של אנקה כזמרת הלהקה וכותבת הטקסטים. אני מפרגן לה, על הטעם הטוב של לעבוד עם להקה מעניינת מאוד וההתמודדות עם צפיה בלתי-אפשרית ואולי גם התמרמרות של מעריצי הלהקה, שהתקשו לוותר על אנקה. לסיליה יש קול הרבה יותר סטנדרטי, מהבחינה שהוא נעים, "נכון" ונכנס כחלק אינטגרלי מהמוזיקה, לעומת אנקה, שתמיד התבלטה ותמיד הייתה לה הרבה אישיות, לטוב ולרע. אני מעדיף את אנקה ואם היא הייתה שרה באלבום הזה, מי יודע מה היה יכול להיות, אבל היא לא.

בכל אופן, האלבום מצויין. מאז if_then_else הגת'רינג לא נשמעו כל-כך מלאי מרץ ורוקיסטים, ואולי העבודה עם זמרת שהיא יותר חלק מהלהקה ופחות מובילה עשתה להם טוב וגם נתנה להם הזדמנות לפנות לכיוונים שונים מהכיוון הרך יותר שהלהקה הלכה אליו באלבומים עד Home, אלבומם הקודם, מ-2006. עם זאת, הצליל לא שונה לחלוטין והוא בטח לא חזרה לימי המטאל של Mandylion ו-Nighttime Birds.

משמיעה של הקטע האינסטרומנטלי, When Trust Becomes Sound, שפותח את האלבום, אפשר לטעות ולחשוב שזה סוף שנות ה-90 ושהג'תרינג עוד מביאים בראש. זאת תהיה טעות רק מבחינת השנה, כי הם באמת מביאים בראש. רק בשיר השני, Treasure, סיליה מתחילה לשיר ואז מבחינה מסויימת, אפשר להרגע, כי הקול שלה בהחלט עובד עם המוזיקה. עד לשיר הרביעי, The West Pole עצמו, הקצב לא ממש מעט, וזה כיף, אבל רק כשהאוויר מתחיל להכנס למוזיקה זה מתחיל להפוך למעניין ולמעולה באמת. גם בשירה של סיליה יש משהו עדין מאוד ומתאים מאוד בשיר הזה, שהוא אחד האהובים עלי מהאלבום. לחמשת השירים שבאמצע האלבום יש הרבה מן המשותף עם האלבומים האחרונים של הלהקה, במיוחד Souvenirs ו-Home, מבלי להשמע כמו נסיון לחיקוי עצמי. Capital of Nowhere מקסים ומארח את הזמרות אן ואן דר הוגן ההולנדית ומרסלה בוביו המקסיקאית, שמבצעות יחד את השיר.

האלבום נסגר בשני שירים מצויינים ששוב מרימים את הקצב, למצב שהייתי מסוגל אפילו לרקוד איתם ברקע. הנסיבות של ווליום גבוה, רחבת ריקודים או משהו דומה לזה ומוזיקה מהאלבום האחרון של הג'תרינג הן באמת משהו שאני לא מסוגל לדמיין כרגע (חוץ ממסיבת יום הולדת שלי אולי), אבל מי יודע. בכל אופן, אני שמח שהג'תרינג חזרה ויצרו עוד אלבום מצויין, ואולי עד האלבום הבא אני אצליח להפסיק לעשות עוול לסיליה וורגלנד, שהיא לא זמרת (או כותבת) רעה בכלל ולהפסיק להשוות אותה לאנקה. דבר אחרון שראוי לציון - השם המעולה מעולה של האלבום והעטיפה היפהפיה, פשוט הברקות.

חזרנו לא מזמן מההופעה. אחרי קצת אוכל ומקלחת כדי להוריד את שכבת הגוועלד של הסיגריות, כמה רשמים.

אחרי המתנה ארוכה קצת בחוץ, נכנסנו לאולם של האומן 17, שנראה מרשים למדי, עם הנברשת הענקית והמסך עם אימג' של הלהקה. Prey For Nothing (ככה אייתו את זה בפוסטר, מקווה שזה נכון), להקת החימום, נתנו הופעה אנרגטית מאוד, עם ביצוע מצויין של Battery של מטליקה ועוד שירים שלהם שלא יצא לי להכיר. אני אישית לא מת על סגנון המטאל שלהם, שיותר מזכיר לי את הכיוון של Cradle of Filth או Obituary, אבל הם עשו רושם טוב בסך הכל. אחרי שהם ירדו, לקח המון זמן עד שפרדייס עלו, אז יצא שיותר ממופע חימום זה היה מופע להעביר את הזמן, אבל גם טוב.

הסאונד בהופעה עצמה לא היה משהו, בהתחלה בכלל לא ניתן היה לשמוע את ניק הולמס, הזמר, ואת הסולואים הנפלאים של גרג מקינטוש בקושי היה אפשר לקלוט. במהלך ההופעה קצת שיפרו את זה, אבל גם לא מספיק. אולי היה אפשר להוריד קצת את הווליום הכללי ולתת קצת יותר כוח לשניהם.

לדעתי, ההופעה הייתה קצרה מדי - 12 שירים נראה לי. אולי זה רק בגלל שאנחנו בישראל, ואני רגיל שאם להקה כבר מגיעה, היא משקיעה. מצד שני, לפרדייס לוסט זאת הייתה הפעם החמישית, אז אפשר להבין. למרות ההופעה הקצרה, בחירת השירים הייתה מעולה - Enchantment, Ember's Fire, Pitty The Sadness, As I Die, Gothic, Shadow Kings - המון שירים אהובים, שתענוג לראות בהופעה חיה. הלהקה ניגנה אותם עם המון מרץ והמון אהבה, אבל איכשהו הרגשתי שניק הולמס, הזמר, היה קצת מחוץ לעניין. אולי בגלל שבאמת היה קשה לשמוע אותו, אבל הקול שלו גם לא מה שהיה פעם. דווקא בשירים החדשים, מתוך In Requiem המצויין, הרגשתי התלהבות גדולה יותר גם ממנו. Requiem בפרט, מתוך האלבום החדש, הוא שיר נפלא. ההתחלה שלו מזכירה לי את Empty Spaces מתוך The Wall של פינק פלויד, אבל רק בהתחלה. בכלל, אני מת על האלבום החדש, הוא סוג של קאמבק אחרי כמה אלבומים עם סאונד יותר פופי.

אנשים עישנו הרבה הרבה יותר מדי, זה היה מגעיל. למזלי, לקחתי משאף מונע מראש בשביל האסטמה, אבל לא היה מה שימנע את הסירחון והצריבה בעיניים. חבל שמי שמעשן לא יכול להתחשב קצת יותר במי שלא - ואני אומר את זה עם הרבה אהבה לחלק מהחלאות המעשנות האלה.

בסופו של דבר, היה כיף, הייתה הופעה מטאל לא מושלמת אבל בהחלט שווה את הכרטיס (הלא יקר כל-כך) ואני שמח שסוף-סוף יצא לי לראות את פרדייס, גם אם בגרסא הרבה יותר מבוגרת מבהיכרות הראשונית שלי איתם אי-שם בתחילת שנות ה-90, עם Shades of God.

אה, ותודה רבה לטל שהחתימה את גרג מקינטוש על העותק המקורי שלי של Icon! :)