הבלוג של יוסי קולסניקוב

חזרנו לא מזמן מההופעה. אחרי קצת אוכל ומקלחת כדי להוריד את שכבת הגוועלד של הסיגריות, כמה רשמים.

אחרי המתנה ארוכה קצת בחוץ, נכנסנו לאולם של האומן 17, שנראה מרשים למדי, עם הנברשת הענקית והמסך עם אימג' של הלהקה. Prey For Nothing (ככה אייתו את זה בפוסטר, מקווה שזה נכון), להקת החימום, נתנו הופעה אנרגטית מאוד, עם ביצוע מצויין של Battery של מטליקה ועוד שירים שלהם שלא יצא לי להכיר. אני אישית לא מת על סגנון המטאל שלהם, שיותר מזכיר לי את הכיוון של Cradle of Filth או Obituary, אבל הם עשו רושם טוב בסך הכל. אחרי שהם ירדו, לקח המון זמן עד שפרדייס עלו, אז יצא שיותר ממופע חימום זה היה מופע להעביר את הזמן, אבל גם טוב.

הסאונד בהופעה עצמה לא היה משהו, בהתחלה בכלל לא ניתן היה לשמוע את ניק הולמס, הזמר, ואת הסולואים הנפלאים של גרג מקינטוש בקושי היה אפשר לקלוט. במהלך ההופעה קצת שיפרו את זה, אבל גם לא מספיק. אולי היה אפשר להוריד קצת את הווליום הכללי ולתת קצת יותר כוח לשניהם.

לדעתי, ההופעה הייתה קצרה מדי - 12 שירים נראה לי. אולי זה רק בגלל שאנחנו בישראל, ואני רגיל שאם להקה כבר מגיעה, היא משקיעה. מצד שני, לפרדייס לוסט זאת הייתה הפעם החמישית, אז אפשר להבין. למרות ההופעה הקצרה, בחירת השירים הייתה מעולה - Enchantment, Ember's Fire, Pitty The Sadness, As I Die, Gothic, Shadow Kings - המון שירים אהובים, שתענוג לראות בהופעה חיה. הלהקה ניגנה אותם עם המון מרץ והמון אהבה, אבל איכשהו הרגשתי שניק הולמס, הזמר, היה קצת מחוץ לעניין. אולי בגלל שבאמת היה קשה לשמוע אותו, אבל הקול שלו גם לא מה שהיה פעם. דווקא בשירים החדשים, מתוך In Requiem המצויין, הרגשתי התלהבות גדולה יותר גם ממנו. Requiem בפרט, מתוך האלבום החדש, הוא שיר נפלא. ההתחלה שלו מזכירה לי את Empty Spaces מתוך The Wall של פינק פלויד, אבל רק בהתחלה. בכלל, אני מת על האלבום החדש, הוא סוג של קאמבק אחרי כמה אלבומים עם סאונד יותר פופי.

אנשים עישנו הרבה הרבה יותר מדי, זה היה מגעיל. למזלי, לקחתי משאף מונע מראש בשביל האסטמה, אבל לא היה מה שימנע את הסירחון והצריבה בעיניים. חבל שמי שמעשן לא יכול להתחשב קצת יותר במי שלא - ואני אומר את זה עם הרבה אהבה לחלק מהחלאות המעשנות האלה.

בסופו של דבר, היה כיף, הייתה הופעה מטאל לא מושלמת אבל בהחלט שווה את הכרטיס (הלא יקר כל-כך) ואני שמח שסוף-סוף יצא לי לראות את פרדייס, גם אם בגרסא הרבה יותר מבוגרת מבהיכרות הראשונית שלי איתם אי-שם בתחילת שנות ה-90, עם Shades of God.

אה, ותודה רבה לטל שהחתימה את גרג מקינטוש על העותק המקורי שלי של Icon! :)

לשמוע אלבום של דווין טאונסנד בפעם הראשונה זה מסוג הדברים שגורמים לך לדפוק את הראש בקיר ולגעור בעצמך שלא הכרת את היוצר הזה עד לאותו רגע. עם כל אלבום נוסף שלו (ויש כמה וכמה) שאתה מגלה, הסדק בקיר הולך ומתרחב, כמו גם זעזוע המוח שהבאת על עצמך עקב הבורות הבלתי-נמנעת.

במידה ועוד לא נתקלתם במר. טאונסנד, הרשו לי להקדים תרופה למכה, כדי למנוע סדקים בקיר ובגולגולת שלכם.

את העובדות (בתקווה שהן נכונות) על טאונסנד אתם יכולים לקרוא בוויקיפדיה, על הלהקה הראשונה שלו, Strapping Young Lad (עליה אכתוב בהזדמנות אחרת, בשאיפה), על הביפולריות שלו שמתבטאת לא פעם ולא פעמיים במוזיקה הקיצונית לפרקים שהוא כותב ועל איך שהוא נכנס לעולם הגדול של המוזיקה בעזרת סטיב ואי, שאחרי ששמע חומרים של טאונסנד, הזמין אותו להיות הזמר בלהקה שלו.

אבל עזבו את העובדות. המוזיקה היא המנה העיקרית כאן, ואליה אתייחס. לדווין טאונסנד נחשפתי לראשונה עם אחד האלבומים המאוחרים יותר שלו, Ziltoid The Omniscient מ-2007, שבשנים האחרונות הוא אחד מאלבומי המטאל האהובים עלי, אם כי לא אחד מאלה שאני שומע הכי הרבה. לא יודע למה, הוא דווקא נורא מצחיק - זה סיפור על חייזר/אל מהחלל החיצון שמגיע לכדור הארץ ונורא מתעצבן כשבני האנוש לא יכולים לעשות לו כוס טובה של קפה שחור. משם זה הולך ומסתבך, אבל המוזיקה מעולה לאורך כל הדרך.

Life

Ocean Machine הוא אלבום הסולו הראשון של טאונסנד, מ-1998. הוא הוקלט אחרי האלבום הכבד יותר City של Strapping Young Lad. קשה להגדיר את המוזיקה ב-City, זה שילוב בין פאנק למטאל אולי, או בין אינדסטריאל למטאל. Ocean Machine הוא אלבום הרבה יותר רגוע, עם הרבה פחות קיצוניויות. אפשר לומר שהוא ההפך מקיצוניות - יש רמה מאוד אחידה לאלבום, מבחינת מתח, קצב וווליום אבל למרות זאת הוא נשאר מעניין לכל אורכו.

שכבות של גיטרות, סינטיסייזרים ושירה/דיבור נותנות לשירים בסיס קולי רחב. כמו שקראתי בביקורת אחרת לאלבום (באתר המוזיקה המצויין sputnikmusic.com), ההתיחסות לאוקיאנוס לא מקרית - המוזיקה זורמת מהרמקולים כמו גלים, כמו ים בגאות, בלי שפל. למרות הזרימה הבלתי פוסקת, יש מקצבים שונים ומעניינים, שירה מצויינת והשירים שונים אחד מהשני מספיק כדי להנות ממגוון של רעיונות. יש שירים רוקיסטיים וכיפיים כמו Night ויש קטעי אמביינט, כמו שמדגים השיר היפה 3AM. אין שיר אחד שראוי לציון יותר מהשאר - זה אלבום מאוד רציף, שלא נראה לי הכרחי להתייחס לכל שיר ושיר. אם אתם אוהבים רוק לכיוון הכבד יותר והמודרני יותר, נסו, לא תתאכזבו.

האתר הרשמי של דווין טאונסנד וחברת ההפקה שלו - HevyDevy

בוני "פרינס" בילי הוא שם הבמה של וויליאם אולדהם. משמיעה של השם שלו עולה רושם של איזה הילבילי שההורים שלו הם בני דודים ושקרוב לוודאי עושה קאנטרי עם חיוך מלא חורים ובאנג'ו. בקשר למראה החיצוני, זה לא בדיוק נכון, אבל גם לא רחוק מזה יותר מדי. המוזיקה, למרות האמריקאיות הבולטת והזיקה לצליל קצת יותר מסורתי בארה"ב, שונה מאוד. הייתי שם אותו יותר בקבוצה אחת עם ניק דרייק, אליוט סמית' ובעיקר מארק קוזלק (מסאן קיל מוּן ו-Red House Painters). עם קוזלק הוא אכן שיתף פעולה לא פעם ולא פעמיים.

The Letting Go מ-2006 הוא האלבום ה-12 של אולדהם, ה-7 תחת השם בוני "פרינס" בילי. בשנתיים האחרונות, מאז שאני מכיר אותו, הוא הפך לאחד האלבומים השקטים האלה שאני לא יכול להפסיק לשמוע. מכאן אולי ההקבלה לניק דרייק ואליוט סמית', שבשקט ובמופנמות של המוזיקה שלהם נמצא הכוח שלה. במלודיות שנשמעות פשוטות בשמיעה ראשונה, אבל עם כל שמיעה נוספת מגלים צליל נוסף, רעיון שונה ושכבה אחרת שנדמה שלא היו שם קודם. עם זאת, מבחינת השירה והאישיות של כל אחד, אולדהם שונה מאוד מדרייק וסמית' בכך שהוא לא שברירי כמוהם (וכמובן בכך שהוא לא התאבד בגיל 27). השירה שלו ישירה מאוד ועדיין רכה, עם חספוס קל.

Wai, ביצוע מ-29.3.09, סנטה רוזה

המוזיקה באלבום אוורירית מאוד, מאלה שהשקט חשוב בהם לא פחות מהצלילים. הכלים הדומיננטיים הם גיטרה, באס, כינור ותופים. הזמרת דון מק'קרת'י מספקת שירת רקע שבלעדיה המוזיקה הייתה הרבה פחות מעניינת. אולדהם שר בקול רגוע ושליו ויש הרגשה שמק'קרת'י שרה ממרחק בחלק מהשירים, הרגשה שבאה לידי ביטוי הכי הרבה בשיר Then The Letting Go, בו קיבלתי את ההרגשה שהדמות הנשית היא זיכרון מתוק מהילדות של אולדהם, בחורף המושלג והבודד. ההרגשה החורפית הזו שוררת לאורך כל האלבום, רוגע של דברים קפואים ושל חיכוך ידיים מול התנור. זה אולי לא מפתיע, כי האלבום הוקלט באולפן ברייקביק, איסלנד, איפה שלא חם כמו במזרח התיכון, למשל.

לא כל האלבומים של אולדהם הם באותו קו, אבל עוד לא קרה ששמעתי אלבום שלא שלא אהבתי, כשעוד פנינים כוללות את I See a Darkness מ-1999, שאולי נשמע לחלקכם מוכר, כי ג'וני קאש עשה לשיר הנושא קאבר בסדרת American שלו. עוד לא שמעתי את החדש שלו, Beware, שיצא השנה, אבל אם הוא מעניין וטוב כמו The Letting Go, אשמח לכתוב עליו גם כמה מלים.

דף המייספייס של בוני "פרינס" בילי

גיליתי עכשיו, לגמרי במקרה, שגם Nevermore, אחת מלהקות המטאל הטובות היום, אמורים להגיע לארץ. זה אמור לקרות ב-28.7, במועדון התאטרון. Nevermore היא אחת הלהקות שלא זכינו לראות בפסטיבל אנת'ם, אבל בתקווה שלא יעשו אופת' ויבטלו גם את ההופעה שהוכרזה אחרי הפסטיבל. הנה ביקורת שלי לאלבומם האחרון (והמצויין עד אין קץ).

מסתבר שגם פרדייס לוסט, שנשבעתי לראות יום אחד, אחרי כמה וכמה פספוסים מביכים, באים ארצה. זאת הפעם החמישית שלהם בארץ, וזה יקרה במוצ"ש, 23.5.09, באומן 17. כותרת ההופעה היא "20^th Anniversary Show, From Gothic to In Requiem". הפעם אני לא מפקפק, הם בטוח באים ואני מאוד מקווה להיות שם. גם אם בעשור האחרון המוזיקה של פרדייס ואני לא התחברנו ממש, בשנות ה-90 הם היו אחת הלהקות האהובות עלי, אז ממש בא לי.

 כרטיס ל-Dream Theater כבר יש לי בכל אופן. מקווה לראותכם בהופעות!