אם אי-פעם פקפקתי בזה שכל שמיעה של אלבום מושפעת ממצב הרוח, זה כבר לא יקרה שוב. אחד האלבומים היפהפיים, הנעימים והרבגוניים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות, ואני רואה אותו כאוסף של יאוש, התבגרות ומבט לאחור. יכול להיות שיש בזה משהו, אבל זה מה שיפה באמנות, שכל אחד מפרש אותה בדרך שלו.
Red House Painters היא הלהקה הראשונה של מארק קוזלק, המוח שמאחורי Sun Kil Moon, שהוציאו את אחד האלבומים האהובים עלי השנה, April. המוזיקה לא שונה בהרבה, שזה לא מפתיע. יש אולי משהו צעיר ונאיבי יותר אולי ב-Red House Painters, בטח באלבום הזה, שהוא הראשון שלהם (אחרי EP קצר). עם זאת, הסאונד של קוזלק נשאר פחות או יותר אחיד בכל האלבומים שלו. זה צליל שלא ממהר לשום מקום, רוק כביכול רך, גיטרות אקוסטיות וחשמליות, פסנתר, כינורות, ומעל הכל, הקול המלא של קוזלק, ששר בקול עדין ורגוע אבל ממלא את החדר, את הראש, מלטף את האזניים והדמיון, מצייר תמונות של מים, של ילדות ושל צער.
האלבום הזה יצא ב-1993, בתקופה של התעוררות מחדש בעולם המוזיקה. באותה שנה יצא גם האלבום הראשון של Tindersticks, הראשון של וויל אולדהם (בוני "פרינס" בילי), עם הלהקה הישנה שלו Palace Brothers ושנה מאוחר יותר גם האלבום הראשון של אליוט סמית'. אני מציין אותם כי הם דוגמאות טובות לז'אנר הכללי של RHP, אם זה ברגש ובכיוונים השונים של טינדרסטיקס או בהרמוניות הקוליות וברגש האצור של סמית'. וויל אולדהם דומה בצורה הרבה יותר קרובה לדעתי לקוזלק, אולי באינטימיות שלו עם המיקרופון או ברוגע של המוזיקה.
ניתוח של שירי האלבום לא יניב שום דבר. זה אלבום שצריך לרוץ לכל אורכו. זה ממש קשה להפסיק את האלבום הזה באמצע, כי מעבר למוזיקה טובה, הוא מצב רוח. בשבילי הוא כרגע התגשמות של משהו לא כל-כך חיובי, אבל מצד שני הוא מביא משהו נפלא למרה השחורה הזו ולמרות הדיכאון, הוא עושה לי טוב. ניסיתי את זה מוקדם יותר עם Dark Side of The Moon, אבל זה הולך יותר טוב עם זה. מספיק לומר שכל שיר בפני עצמו מדהים ובכל שיר יש הפתעות - פתאום קטע כמעט Drone Metal ב-Funhouse (הקטע הכבד והאיטי), החלק האחרון של Mother, כמו גלים של ים, New Jersey העצוב והיפהפה... הכל.
אשאיר אתכם עם המלים הסוגרות את Things Mean a Lot, כל-כך נכונות.
Things mean a lot at the time
Don't mean nothing later